בפרק כ', צופר הנעמתי מנסה להיכנס לחדרי ליבו של איוב בהסברה זו: אם רואה אתה רשע מצליח ותמה על כך, דע לך כי הצלחתו זמנית היא וסופה שתעלם כלא הייתה. יתר על כן, כגודל הצלחתו הזמנית של הרשע – כך גודל מפלתו ואובדנו הסופיים. דברים אלו באים כדי לנחם את איוב מפני שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", והמה בכתובים: "הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ - כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע. אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם - שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, כְּגֶלֲלוֹ - לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ: אַיּוֹ? כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה, עַיִן שְׁזָפַתּוּ - וְלֹא תוֹסִיף, וְלֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ" (איוב כ', ד-ט).
אם נוציא את פסוקים ו-ח מהקשרם המקורי ועיסוקם ברשעים, נראה כי הם נכונים לכל אדם שהוא: "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם - שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, כְּגֶלֲלוֹ - לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ: אַיּוֹ? כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ, וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה...". יש בדברים הללו דברי מוסר מייסר כליות על שפלותו של האדם. לפעמים דברי מוסר כאלו הם נצרכים - במיוחד כאשר צצה באדם זחות הלב, ואז הוא נזקק לתזכורת לקטנותו.
חז"ל אף הם ניתקו את הפסוקים מהקשרם המקורי ודרשו אותם על אדם הראשון, שקומתו היתה גבוהה עד העננים ונפילתו היתה כה גדולה שנדמה כי איננו. ישנו אפילו מדרש הדורש את הפסוקים על משה רבינו שעלה לעב ודרסו רגליו ערפל, וראה מה שלא ראה אף אנוש לפניו (ולפי הרמב"ם גם אחריו), וכיוון שהגיע קיצו נאמר עליו בפשטות: "הן קרבו ימיך למות".
יתירה מכך, הגמרא מספרת על רב – מתקופת האמוראים הראשונה – שכאשר היה יוצא לדון, ויודע היה שאם הדיין טועה הקב"ה מתנקם בו, היה מתפלל: "הרי אני ברצון עצמי מוסר עצמי למיתה, ואת מה שאני עושה איני עושה לפרנסת בני ביתי (שכן הוא אינו מקבל שכר על היותו דיין). ערום לביתי אני נכנס וערום אצא ממנה. ולואי שתהיה יציאה כביאה (ללא חטא)". וכאשר היה רואה שיוצאת אחריו שיירה של חכמים ואנשים חשובים העורכים לו כבוד, היה אומר לעצמו את הפסוקים האמורים: "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם - שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, כְּגֶלֲלוֹ - לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ: אַיּוֹ?...", והיה מזכיר לעצמו את דבר היותו בן תמותה שכבודו הוא כבוד זמני.
כך גם נהגו חכמים רבים בדורות האחרונים - במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, וביניהם גדול פוסקי המזרח בזמנו – רבי חיים פלאג'י, שכאשר היה עולה לדרוש והקהל היה עומד לכבודו – היה רגיל לומר: "לך ה' הגדולה והגבורה והנצח והתפארת והעז וכו'" כדי למנוע מעצמו נגיעה במידת הגאווה.
לסיום, אספר לכם סיפור בהקשר זה: חכם סלמאן מוצפי מבגדאד, היה בצעירותו רואה החשבון והעוזר של העשיר היהודי הגדול מנחם דניאל (חברו הטוב ביותר של מלך עיראק). יום אחד, מנחם דניאל קנה שתי מכוניות פורד (שהיו המכוניות היחידות בכל בגדאד) - מכונית אחת בשבילו, ושנייה בשביל מלך עיראק. חכם סלמאן מוצפי היה נוסע במכונית זו ומנהל בעזרתה את כל עסקיו של מנחם דניאל. כשראה שחולקים לו כבוד על כך, היה יושב במכונית ושר לעצמו קטע מפיוט של רבי שלמה אבן גבירול, שבבגדאד היה נהוג לשיר אותו בלוויות:
"שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר, לָמָּה תִשְׂאוּ עָיִן?
וּמוֹתַר הָאָדָם, מִן‑הַבְּהֵמָה אָיִן!
לָנוּ יֵשׁ לָדַעַת, כִּי אֲנַחְנוּ תוֹלָעַת:
לְגַב חֹמֶר גַּבֵּינוּ, וְאֵיךְ יִגְבַּהּ לִבֵּנוּ?"
חכם סלמאן היה שר את מנגינת הלוויה והוא נמצא בתוך הפורד היוקרתית – וכל זאת כדי שלא תזוח דעתו עליו...