בפרק כ"ז אנו ממשיכים לעסוק בצור. בפרק הקודם, צור כינתה את ירושלים "דלתות העמים", ובפרק זה צור זוכה לכינוי הגנאי "רוכלת העמים" (יחזקאל כ"ז, ג). בעיר "דלתות העמים", כל הרוצה - יבוא ויכנס, כל העמים מוצאים בה ענין. מה שאין כן בצור, שהיא רק רוכלת, היא אינטרסנטית, אך אין לה מסר אוניברסלי כלל. רש"י אומר: "רוכלת העמים - כך היה מנהגם, סוחרים הבאים לה זה מצפון וזה מדרום לא היו רשאים לעשות סחורה זה עם זה, אלא יושבי העיר לוקחים מזה ומוכרים לזה". צור חושבת שהיא מחליפה את ירושלים, עד שהיא אפילו מכנה את עצמה "כלילת יופי": "צור, את אמרת: אני כלילת יפי" (שם), כינוי השמור לירושלים: "כלילת יופי, משוש לכל הארץ" (איכה ב', טו).
הנביא ממשיל את צור לאוניה העשויה מכל העולם המסחרי של אותם הימים, כפי שהפרק מפרט לנו, ובשלב מסויים האוניה טובעת בים: "לקול זעקת חובליך ירעשו מגרשות, וירדו מאניותיהם כל תפשי משוט מלחים, כל חבלי הים אל הארץ יעמדו" (יחזקאל כ"ז, כח-כט). ובעוד האונייה שוקעת - כל ההנהגה העולמית עוזבת את צור ונסה אל היבשה, צור מאבדת מגדולתה ונעלמת מעל המפה. הפרק מסיים בפסוק: "סחרים בעמים שרקו עליך בלהות היית ואינך עד עולם" (שם, לו) - עליתה של צור לגדולה זמנית היתה, חלום בלהות רגעי היתה, ולעומת זאת - ירושלים לעולם תשב.