בפרק כ"ה, בלדד השוחי מגיב במענה קצר לאיוב. הוא פותח ואומר: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו, וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ?" (איוב כ"ה, א) – הממשלה היא של אלוהים, וכל צבא השמים שלו הוא. תיאור זה נועד להרתיע את איוב ולהניאו מהמחשבה שמפגש שלו עם אלוהים הוא דבר רצוי ופשוט. ואף אם יצליח איוב לעמוד לפני אלוהים, האם חושב הוא באמת שיצדק לפניו? - "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה?" (שם, ג) – מי יכול לערוך את זכותו לפני אלוהים? כמה שלא תהיה צדיק בעיניך, אומר בלדד לאיוב, במה אתה נחשב בעיני אלוהים? והוא מוסיף לו קל וחומר: "הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו, אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה" (שם, ד-ה). עד כאן דברי בלדד.
אומר הרמב"ן בפירושו לפרקנו: "כאשר לא מצאו מענה לסתור את דבריו של איוב, שב בלדד להביא ראיה ממעלת הבורא יתעלה ומפחיתות האדם". במילים אחרות, בלדד ממחזר טענות שנאמרו כבר על ידי אליפז, ואין חדש בדבריו. איוב כבר מזמן יצא מנצח בויכוח, ולרעים אין כבר מה לומר לו. לבלדד אין מה לחדש והוא כמדקלם, וצופר בכלל נעלם מן האופק ולא ישמיע יותר הגה בסיפור.
כך או כך, בלדד מדבר כאן על גדלות אלוהים ועל קטנות האדם. זכורני שישבתי פעם עם כמה אנשי דת וביניהם חברינו המוסלמים, ואמרתי להם שאנחנו מסכימים בכל לב להכרזה: "אללה אכבר" – אלוהים הוא הגדול ביותר. אך השאלה היא מדוע כאשר אומרים זאת, עולה הצורך להשפיל את האדם? הרי אפשר לומר שאלוהים הוא הגדול והוא רוצה בגדולת בריותיו, שמתוך גדלותו - אלוהים מאמין באדם ורוצה לשתף פעולה עימו. לשם הבנת הדברים, הבה נטה אוזן למדרש חכמים (תנחומא) על הפסוק "עושה שלום במרומיו" שבפרקנו: "עושה שלום במרומיו - אפילו העליונים צריכים שלום. המזלות עולים, שור אומר: אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו; תאומים אומר: אני תחילה, ואינו רואה מה שלפניו; וכך כל אחד ואחד אומר: אני ראשון. הוי אומר: העליונים צריכים שלום". בין השורות, המדרש כאן שואל מהו המונע ומהו המניע את השלום? ותשובתו: האגו, הגאווה, כשכל אחד רוצה לומר "אני בראש". לכך, כשרצה אלוהים לעשות שלום במרומיו, הוא גרם לכך שכשהמזלות עולים – הם לא רואים את מה שהיה לפניהם, כך שכל אחד עולה בתחושה שהוא הראשון, מקבל את מנת ה"אגו" שלו ומסוגל לחיות בשלום עם אלו שמתחתיו. ממשיך המדרש: "רשב"י אומר: הרקיע – של מים, והמלאכים – של אש, והם דרים זה עם זה. ולא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו מלאך עצמו – חציו אש וחציו מים ואלוהים עושה שלום בו". רשב"י מחדש כאן שהשלום הוא ההכרה בהפכים וביכולת שלהם לדור זה לצד זה. מה מונע את השלום? כשכל מרכיב רוצה לשלוט בכל. ומסיים המדרש: "גדול השלום, שהרי העליונים צריכים שלום, שנאמר: 'עושה שלום במרומיו', והלא דברים קל וחומר – ומה במקום שאין שנאה ואין איבה ובעלי דבבה [דיבור רע] צריכין שלום, קל וחומר למקום שיש כל המידות הללו". לאור כל זאת, הוסיפו לנו חכמים מספר מילים לפסוק: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". נדייק: 'עלינו' ולא 'לנו' או: 'בינינו'. רוצה לומר: על ידינו. אלוהים ימשיך את יצירת השלום עלינו, ואנו נהיה השגרירים לקיים את העולם כולו בשלום.