פרק כ"ד הוא פרק שבו יחזקאל הנביא הופך לאלמן. למעשה, גם ישראל הופכים לאלמנים, שכן הפרק מתאר את תחילת המצור על ירושלים, שסופו הוא חרבן בית המקדש. יחזקאל הנביא - שהוא המופת של ישראל - עובר את חרבן המקדש ראשונה: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה, ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך" (יחזקאל כ"ד, טז). יחזקאל מצווה להתאפק ולא להתאבל, כשם שבזמן חרבן הבית לא יהיה זמן לישראל להתאבל על החרבן מרוב הצרות שיפקדו אותם. "האנק דם, מתים, אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם, ולחם אנשים לא תאכל" (שם, יז). הפסוקים הללו מלאים בדרשות חכמים בהלכות אבלות - מה מותר לאבל ומה אסור, כאשר מה שהותר ליחזקאל משמע שלאבלים אחרים נאסר.
כאמור, אלוהים אומר ליחזקאל שהוא לוקח ממנו את מחמד עיניו. הגמרא בסנהדרין (כב.) אומרת: "כל אדם שמתה אשתו ראשונה - כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר: 'בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך', ונאמר (בהמשך): 'ותמת אשתי בערב'". ובהמשך הפרק אומר אלוהים: "הנני מחלל את מקדשי, גאון עזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם" (שם, כא). מה המקדש הוא מחמד עין, אף האישה הראשונה היא מחמד עין. הזוגיות היא כעין מקדש, וכמה יש להצטער כאשר אדם מחריב את המקדש הפרטי שלו בידיו. על כך אמרה הגמרא ש"כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (סנהדרין כב.). כמובן שהדברים נאמרים בזמן שבני הזוג ראויים זה לזה, ולא שחלילה הם לא ראויים זה לזה - כי אז עדיפה ההפרדה ביניהם.
ונסיים בדבר טוב. הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין, כאשר הלך לרופא עם אשתו - אמר לרופא: "הרגל של אשתי כואבת לנו" (ויש שגורסים: "הרגל שלנו כואבת"). רבי אריה הבין שהמקדש הוא הזוגיות שלו, זו אשתו. הוא הבין שהוא כרוב אחד מבין שני הכרובים הנמצאים על גבי ארון הקודש שבבית קודש הקדשים. כאשר נפטרה אשתו של רבי אריה, והיו ימים טובים יותר בארץ - ימי רווחה כלכלית, הוא המשיך לגור בדירה קטנה בת חדר וחצי, וכאשר שאלוהו אם ירצה שיעבירו אותו אל בית גדול יותר, השיב להם: "בית לא תוכלו לתת לי, אולי תוכלו לתת לי דירה - וגם בזה איני חפץ, אבל בית לא תוכלו לתת לי כי הבית שלי נפטר, אשתי איננה".