בפרק כ"ד, איוב מתרומם ומתנשא ממצבו האישי ומביט על גורל האדם בכלל. האם אלוהים גומל לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו? רעיו טענו שאכן זה כך, ומי שסובל - משמע שהוא חוטא. בפרק זה איוב מוכיח לרעים כי הרשעים הם שלוי עולם. זהו פרק שהוא שיר המלא בעוקצנות: "מַדּוּעַ מִשַּׁ-דַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים, וְיֹדְעָיו לֹא חָזוּ יָמָיו" (איוב כ"ד, א) – איוב שואל: אלוהים יודע לתכנן את הזמנים בצורה מושלמת, אך מדוע הוא אינו קובע זמן למשפט ברשעים? למה הוא אינו מתגלה כאלוהי המשפט והצדק, איה הנהגתו את עולמו? אליפז אמר: "יראו צדיקים וישמחו ונקי ילעג למו" (שם כ"ב, יט) – בראותם את נפילת הרשעים. וכן משורר תהילים אמר לנו: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" (תהילים נ"ח, יא) – אך איוב לא רואה את האמירות הללו מתממשות במציאות.
איוב עובר לתיאור המציאות העגומה שבה הרשעים חומסים ועולזים לאור יום: "גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה. יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶךְ, יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי אָרֶץ" (איוב כ"ד, ב-ד) – המצב כל כך קשה עד שהעניים נחבאים מפני הרשעים. כמו שמתאר הסופר נגיב מחפוז בספרו "בני שכונתינו" (בתעתיק: "אולאד חארתנא"), שהגביריונים (שילוב של גביר ובריון) היו כל כך מרתיעים את האביונים – עד כדי כך שהיו משכנות עוני בהן היו העניים מתבצרים ומתחבאים. איוב מתאר את העניים הללו כמשוללים חיי אדם: "הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר [מנודים כפרא במדבר], יָצְאוּ בְּפָעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים, בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ [הם מלקטים את הלקש - הענבים המאוחרות היבשות], עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה. מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר [הסלע היה להם למחסה]" (שם, ה-ח). ממשיך איוב ומתאר את הגזלנים שגוזלים לא רק ממון אלא גם נפשות: "יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ [גונבים את העני משדי אימו ומוכרים אותו לעבד]. עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ, וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר [הם אוספים עומרים מן השדה אך נאסר עליהם לאכול מהם]. בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ, יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ [הם דורכים את הענבים והזיתים אך נאסר עליהם להנות מהם - והם צמאים]. מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ [זעקת הדלים נשמעת בעיר] - וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה [ואילו אלוהים לא מחשיב זאת לעוול]" (שם, ט-יב). קריאתו הנוקבת של איוב כאן מהדהדת: "וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה" - איפה אלוהי הצדק, איה רחמיו? ואולי גם: "וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תְּפִלָה" – אלוהים לא שומע את תפילת העניים והעשוקים.
ממשיך ומתאר איוב את דרכי פעולתם של הרשעים ה"נעלמים" הפועלים בסתר: "הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר, לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו. לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ [הרוצח פועל בסתר, כשאין כבר אור], יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב. וְעֵין נֹאֵף - שָׁמְרָה נֶשֶׁף [הנואף חיכה לעת ערב] לֵאמֹר: לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן, וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים" (שם, יג-טו). "חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים, יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, לֹא יָדְעוּ אוֹר. כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת" (שם, טז-יז) – רשעי הלילה נחתמים ונסגרים בבתיהם בשעות היום, ועיקר עבודתם היא בלילה. הם לא רוצים במתנת אור היום אלא מורדים בו. אצלם – הבוקר הוא ה"צלמוות", ומה שנחשב אצלנו הצלמוות (הלילה) – עבורם הוא הידיד, שם הם מכירים את מקומם.
במילים אחרות, איוב מתאר לפנינו עולם המלא רשעה ביום ובלילה – ביום יש עריצים, ובלילה יש רוצחים, גנבים ומנאפים. זהו עולם שאי אפשר לחיות בו, אין בו מפלט לאיש. כפי שאמרה התורה: "בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (דברים כ"ח, סז).
את הפסוקים המסיימים את הפרק נקרא בקריאתו של גורדון. איוב תחילה מסכם את דברי רעיו בנוגע לאחרית הרשעים, ולאחר מכן מדבר על אחריתם האמיתית לשיטתו: "קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם, תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ [אחריתו של הרשע תהיה רעה], לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים [הרשע לא יראה בטוב]. צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג, שְׁאוֹל חָטָאוּ [מקום הרשעים ייעלם כמו שהשאול בולע את החוטאים]. יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם [אמם תשכחם], מְתָקוֹ רִמָּה [התועלת תאכלם], עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה. רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד, וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב [הרשע המדובר כאן הוא מי שעינה את העקרות ואת האלמנות], וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ [וכן מי שעינה גם את החזקים שבחברה]..." (איוב כ"ד, יח-כב). ומה יחס אלוהים לאותם רשעים לפי איוב? – "יִתֶּן לוֹ לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן, וְעֵינֵיהוּ עַל דַּרְכֵיהֶם" (שם, כג) – אלוהים נותן להם בטחון ושלווה ואף משגיח עליהם לטובה. איוב כבר השמיע דברים דומים בפרק י"ב: "יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל" (שם י"ב, ו). "רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" (שם, כד) – הרשע מת מתוך שלווה ושיבה טובה, לאחר שעלה מעלה-מעלה בסולם האושר והשלוה ולבסוף התרומם עוד מעט עד שמת במיתה קלה.
ומסיים איוב באמירה שאין מי שיכחיש אותו: "וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי" (שם, כה). הוא מרגיש שניצח לא רק את רעיו וטענתם, אלא - ובעיקר – הוא ניצח את עצמו; הוא הוכיח מנסיונו ומנסיונם של אחרים שאין השגחה וגמול מדוייקים בעולם הזה, ומעתה הוא למעשה כרת את הענף אשר הוא בעצמו היה נשען עליו – ענף האמונה ויראת האלוהים. איך איוב יכול לחיות מעתה? אין ספק שאלו הם יסורים נוספים על גבי יסוריו הקיימים של איוב.