בפרק זה יחזקאל אומר נבואה קשה מאוד על אהלה ועל אהליבה - הלא הם ממלכת שומרון וממלכת ירושלים. בפי הקב"ה, שומרון נקראת "אהלה" - האוהל שלה ולא שלי, ואילו ירושלים נקראת אהליבה - אוהלי בה. אך גם שומרון וגם ירושלים הן שתי נשים זונות, שזנו מעל ה' וחטאו, עד שרוגמים אותן באבנים.
הנושא הזה של אהלה ואהליבה פרנס כמה וכמה פיוטים, נזכיר שנים מהם.
רבנו שלמה אבן גבירול, גדול המשוררים של יהודי ספרד במאה האחת עשרה, חיבר דו-שיח בין אהלה ואהילבה, כלומר - בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה, שבו הן מְתנּות את קורותיהן ומתחרות ביניהן מי מהן סבלה יותר. ובסוף הפיוט, הוא גם יבקש עליהן רחמים. פיוט זה הוא פיוט קינה המושמע בתשעה באב, וכך לשונו:
שֹׁמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן:
"מְצָאוּנִי עֲוֹנַי! לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנַי!"
וְאָהֳלִיבָה תִּזְעַק:
"נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי!" וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: "עֲזָבַנִי יְיָ!"
"לֹא לָךְ, אָהֳלִיבָה, חֲשׁׂב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי. הֲתַמְשִׁילִי חָלְיֵיךְ לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי?!
אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי, וְקָם עָלַי כַּחֲשִׁי וְעָנָה בִי מֶרְיִי, [בגלל עוונותי יצאתי לגלות]
וּלְמִקְצָת הַיָּמִים שִׁלַּמְתִּי נִשְׁיִי, וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר אָכַל אֶת פִּרְיִי,
חֶמְדָּתִי פָּשַׁט וְהִצִּיל אֶת עֶדְיִי, וְלַחֲלַח וְחָבוֹר נָשָׂא אֶת שִׁבְיִי.
דֹּמִי, אָהֳלִיבָה, וְאַל תִּבְכִּי כְּבִכְיִי! שְׁנָתַיִךְ אָרְכוּ, וְלֹא אָרְכוּ שָׁנַי!" [אהליבה ישבה בירושלים שנים רבות אחרי חרבן שומרון]
מְשִׁיבָה אָהֳלִיבָה:
"אֲנִי כֵן נֶעֱקַשְׁתִּי, וּבְאַלּוּף נְעוּרַי כְּאָהֳלָה בָּגַדְתִּי.
דֹּמִי, אָהֳלָה, כִּי יְגוֹנִי זָכַרְתִּי! נָדַדְתְּ אַתְּ אַחַת, וְרַבּוֹת נָדַדְתִּי. [שומרון גלתה ונפלה פעם אחת]
הִנֵּה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים פַּעֲמַיִם נִלְכַּדְתִּי, וּשְׁבִיָּה עֲנִיָּה לְבָבֶל יָרַדְתִּי, [נפילות ממלכת יהויכין וממלכת צדקיה]
וְנִשְׂרַף הַהֵיכָל אֲשֶׁר בּוֹ נִכְבַּדְתִּי, וּלְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּבָבֶל נִפְקַדְתִּי,
וְשַׁבְתִּי לְצִיּוֹן עוֹד וְהֵיכָל יָסַדְתִּי, גַּם זֹאת הַפַּעַם מְעַט לֹא עָמַדְתִּי,
עַד לְקָחַנִי אֱדוֹם וְכִמְעַט אָבַדְתִּי, וְעַל כָּל הָאֲרָצוֹת נָפְצוּ הֲמוֹנַי!
הַחוֹמֵל עַל דַּל,
חֲמֹל עַל דַּלּוּתָם, וּרְאֵה שׁוֹמְמוּתָם וְאֹרֶךְ גָּלוּתָם!
אַל תִּקְצֹף עַד מְאֹד, וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם,
וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עֲוֹנָם וְסִכְלוּתָם!
רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם, וְנַחֵם אֲבֵלוּתָם,
כִּי אַתָּה שִׂבְרָם וְאַתָּה אֱיָלוּתָם!
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַי, כְּנָאֳמֶךָ: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם יְיָ:"!
שנים לא רבות לאחר רבי שלמה אבן גבירול, קם לו המשורר הגדול רבי משה אבן עזרא, שגם היה חוקר גדול של שירת ספרד, וכתב פיוט ידוע עוד יותר - "אל נורא עלילה":
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
...
קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן, וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן
לְאָהָלִיבָה וְאָהֳלָהּ בְּשָּׁעַת הַנְּעִילָה:
קורא כאן המשורר להשיב את עשרת השבטים לאימם אהלה ואת שני השבטים לאמם אהליבה. נכון, הן נשים זונות - אך אם תרומם את כלותם ותביא שנת רצון, הן תהיינה אמהות טובות, רועות צאן מעולות לצאנן.