בפרק זה, אלוהים מצווה על יחזקאל שישפוט את עיר הדמים - הלא היא ירושלים: "ואתה בן אדם, התשפט התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה" (יחזקאל כ"ב, ב). בהמשך, יחזקאל מפרט את עוונות ירושלים שיגרמו לחרבנה, ואת העונש הצפוי לה. מתבקש לשאול, מבין כל העוונות שמונה כאן יחזקאל, מהו העוון החמור מכולם? המדרש בדברים רבה אומר שהחוטאים בעצמם היו יושבים ומחשבים אי זה ערווה חמורה, ודווקא עליה היו עוברים - לשם העבירה. וכן דרשו שם: "ואיש ואביו ילכו אל נערה - יכול לתאווה? תלמוד לומר: לחלל את שם קדשי" - כל כוונתם היתה לחלל את שם שמים - להכעיס ולהתריס, ולא לשם הנאה מן העבירה.
בהמשך הפרק אומר הנביא: "והנה הכתי כפי אל בצעך" (יחזקאל כ"ב, יג). "אמר רבי יעקב בר אדא בשם רבי יוחנן: עשרים וארבע חטאות כתב יחזקאל, ומכולם לא חתם אלא בגזל, שנאמר: והנה הכתי כפי אל בצעך" (ילקוט שמעוני). ובמקום אחר אומרת הגמרא, שכאשר יש סאה של עבירות - גילוי עברות, שפיכות דמים ועבודה זרה, מי קופץ בראש לקטרג? הגזל, החמס. כך היה בדור המבול, וכך עד עולם - הגזל חמור מן הכל. וכך אכן אומר המדרש בילקוט שמעוני: "לבני אדם שהיו בהם עובדי אלילים, ומגלה עריות ושופכי דמים, הגזל חמור מכולם". לקראת סיום הפרק, מצאנו גזל מסוג אחר: "כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי בין קדש לחל לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם" (יחזקאל כ"ב, כו). באיזה מובן הכהנים חמסו את התורה? מבאר רש"י: "עליהם היה להוכיח ולהורות ולהודיע חוק ומשפט ולא עשו - הרי זה חמס, שחמסוה מן הצריכים ללמוד". נמצאנו למדים, שכאשר יש לאדם תפקיד ובכוחו ללמד או למחות והוא אינו מעביר את הידיעה ואת המחאה המוסרית - הדבר נחשב כחמס וגזל החמורים מכל.