בפרק זה הקב"ה מצווה את יחזקאל שיאנח לעיני ישראל: "ואתה בן אדם, האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניה, והיה כי יאמרו אליך: על מה אתה נאנח? ואמרת - אל שמועה כי באה, ונמס כל לב, ורפו כל ידים, וכהתה כל רוח, וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה נאם ה' אלוהים" (יחזקאל כ"א, יא-יב).
על הפסוקים הללו חכמים מספרים כמה סיפורים בתלמוד, מתוכם בחרתי לספר את המובא במסכת ברכות (נח:). הגמרא מדברת על מי שרואה בתי ישראל בישובם, שעליו לברך "ברוך מציב גבול אלמנה", וכשהוא חלילה רואה אותם בחרבנם עליו לברך "ברוך דיין האמת" - כברכת האבלות על מות הקרובים. הגמרא מספרת על שני אמוראי ארץ ישראל - עולא ורב חסדא, שהיו הולכים בדרך, וכאשר הגיעו לפתח ביתו של רב חנה בר חנילאי (שהיה בית לא מיושב), נאנח רב חסדא. שאלו עולא: מדוע אתה נאנח? והלא רב לימד אותנו שאנחה היא דבר מסוכן - "אנחה שוברת חצי גופו של אדם", שהרי יחזקאל אמר (בפרקנו): "ואתה בן אדם האנח בשברון מותנים" (יחזקאל כ"א, יא). ורבי יוחנן הגדיל לומר שהאנחה שוברת את כל גופו של האדם, שהרי יחזקאל אמר בהמשך הפסוק: "והיה כי יאמרו אליך: על מה אתה נאנח? ואמרת - אל שמועה כי באה, ונמס כל לב, ורפו כל ידים, וכהתה כל רוח, וכל ברכים תלכנה מים" (שם). בהקשר זה, רבנו יוסף חיים מבגדאד מסביר כי האנחה יכולה לצאת מן הגוף ויכולה היא לצאת מן הנפש. האדם השלם מורכב מגוף ונפש, ולכן אנחה שהיא רק "חצי אנחה", הבאה רק מן הצד הגופני - משברת רק חצי מגופו של אדם, אך אנחה שבאה גם מתוך כאב נפשי פנימי - זוהי אנחה גדולה יותר השוברת את כל האדם כולו.
נשוב אל דברי הגמרא במסכת ברכות. אמר רב חסדא לעולא: איך לא אאנח כאשר אני עובר כאן? הלא ביתו של רב חנה בר חנילאי היו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה, שהיו אופות לחם ללא תמורה לכל מי שהיה נצרך לכך. וכן, רב חנה עצמו לא היה מוציא את ידו מכיס המטבעות, על מנת שכאשר עני בן טובים יגיע לפתחו ויבקש צדקה - מיד יוכל לתת לו מבלי לביישו רגע אחד יותר מדי. ועוד, הבית הזה היה פתוח מארבע רוחותיו וכל מי שנכנס אליו רעב - יצא שבע, ובשנות בצורת היו זורקים מסביבות לבית חיטים ושעורים כדי שכל מי שמתבייש לבוא לבית התמחוי לאכול ביום, יוכל לבוא בלילה בסתר ולאסוף חיטים ושעורים כדי שבעו. אם כן, בית זה היה בית שכולו חסד, בית עם רגישות לחסד. היה זה מעין מקדש של חסד שכעת נפל וחרב, וכיצד לא אאנח על חרבנו?
ענה לו עולא חברו: כך אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר: "באוזניי ה' צבאות, אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב" (ישעיהו ה', ט). אך אל דאגה, עתיד הקב"ה להחזירם לישובם, שנאמר: "שיר המעלות לדוד, הבוטחים לה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב" (תהילים קכ"ה, א), וכשם שעתיד הקב"ה להחזיר את הר ציון לישובו - כך עתיד הקב"ה להחזיר בתיהם של צדיקים לישובם. שמע רב חסדא את הדברים, לא נתיישבה דעתו והמשיך להאנח. ראהו עולא בכך וניסה בכל זאת ליישב את דעתו: "דיו לעבד שיהיה כרבו". אם ביתו של הרב - בית המקדש - חרב, אל לנו העבדים להתרעם על חרבן בתי הצדיקים.
רב חסדא - רב החסד - שם את רוב עיונו ומגמתו במקום החסד, ואילו עולא - ששמו מורה על העול, וכן על העליון, הריבון - עיקר מגמתו היא בית המקדש. שניהם מנסים להגיע לעמק השווה, בתחילה באופן החיובי - מי שיחזור ויבנה את בית המקדש, יבנה גם את בתיהם של צדיקים, ולאחר מכן באופן השלילי - אם בית המקדש חרב, אף בתי הצדיקים יהיו חרבים לעת עתה. כללו של דבר, למדנו על מעלתם הגדולה של בתי החסד של הצדיקים, עד שהושוו לבית המקדש.