"טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה" (משלי י"ט, כד). פסוק זה חוזר על עצמו בפרק כ"ו, שם נאמר: "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו" (שם כ"ו, טו). יש בדברים אלה אירוניה חריפה על עצל. חכמים היו חרוצים מאוד בהסברה על העצל, הם הביאו לנו בחריצותם מספר תמונות אירוניות המבארות מהי ה"צלחת" ומה קרה בה.
נתחיל בפשט הדברים. העצל רעב ורוצה לאכול. הוא מכניס את ידו לצלחת – קערה עמוקה, אך עצלותו גוברת על רעבנותו והוא מותיר את ידו בתוך הצלחת. הוא מעדיף להשאר רעב מאשר לעשות מאמץ קל ולהרים את ידו לעבר פיו. הרלב"ג ביאר שהצלחת היא כלי קטן שקשה לעצל להוציא את ידו ממנו וכאילו היא נלכדה בתוכו, וכך הוא מבאר שהעצל מתנהל בדרך חייו – כי לעצלותו תמצאנה ידיו כאילו הן אסורות ולא יעשה שום מלאכה. יתירה מכך, כאשר העצל מתחיל פעולה – הוא לא מסיימה. הוא התחיל במלאכה והכניס את ידו לצלחת על מנת להוציא ממנה מאכל – אך הוא לא מסיים את הפעולה. רש"י מסביר ש"צלחת" כאן היא סיר חם שהעבירו אותו מן האש והוציאו ממנו את האוכל שבו. הסיר נותר חמים, והעצל מנצל את החום שעדיין נותר בכלי ומחמם את כפות ידיו. כלומר, במקום להדליק חימום בחורף הקר ולהתחמם כדבעי, הוא מעדיף להתחמם כטפיל על חשבון הקדירה החמה אחר שבישלו בה. ועוד מסביר רש"י, ש"צלחת" היא גם חיקו של האדם, יש מעין פתח בחלוק ושם הוא מכניס את ידו. התמונה של העצל, אם כן, היא חביקת כפות ידיו. במקום לעשות בהן מלאכה, הוא מניחן בחיקו. לפי פירוש נוסף של רש"י הקור הגדול צולח [מבקע] לעצל את הידיים – והוא לא קם לעשות דבר בנדון.
ישנו פתגם שגור מאוד אצל יהודי עיראק (במיוחד יהודי בגדאד), שכאשר מישהו מתעצל או אפילו רק נראה כמתעצל, אומרים לו בערבית: "סע עגלון לנהר". פירושו של הפתגם יובן על פי מעשה שארע לפני כחמש מאות שנה. באותם ימים, היו עצלנים רבים בבגדאד, עד שהאמיר העות'מאני חוקק חוק שעל פיו צריך לזרוק את כל העצלנים לנהר החידקל. שוטריו יצאו עם עגלה גדולה מאוד שאספה לתוכה עצלנים. בזה אחר זה נאספו עצלנים רבים לתוכה, עד שעבר במקום שייח נכבד ששאל: "לאן אתם לוקחים את כל העצלנים הללו?". השיב לו בעל העגלה: "אל נהר החידקל, שם אני זורק אותם - שיטבעו". אמר לו השייח: "חלילה לך מעשות זאת ולשלוח יד בנפשם! שים אותם אצלי, יש לי אחו גדול מחוץ לעיר ומעין נהר קטן בו יוכלו להטביל את הלחם שאתן להם, וכך נציל את נפשם". אמר לו העגלון: "בבקשה, הצע זאת לעצלנים ונראה". הלך השייח לראש העצלנים ואמר לו: "שלום לך, תוכל לבוא אלי לרגע?" אמר לו העצלן: "בוא אתה אלי". התקדם אליו השייח וסיפר לו את תוכניתו להצלת העצלנים – איך יקח אותם לאחו, יתן להם לחם יבש אותו יטבילו בנהר וכו'. שאל אותו ראש העצלנים: "ומי יטביל לנו את הלחם במים?" אמר לו השייח: "כל אחד יקח את פתו ויטביל אותה במים בעצמו". הסתובב ראש העצלנים אל העגלון ואמר לו: "סע, סע עגלון לנהר"... העצל מעדיף את החדלון הגמור מאשר לעשות את המעשה.