לאחר שאיוב רואה כי גם בלדד הצטרף לכיתת היורים מולו, הוא מגיב לדבריו. לפני מספר פרקם, אליפז הטיח באיוב כי חטאו הוא חטא השפתיים – שהפיקו דברי כפירה קשים נגד אלוהים. לעומתו, בלדד בפרק הקודם אמר שעל אף שהוא אינו יכול להצביע במדוייק על חטאו של איוב, הוא יודע שהעולם מתנהל על פי חוקיות של צדק אלוהית, ואם אדם נענש במציאות כזו – הרי שהוא בוודאות חוטא. איוב כמובן שולל את טענתו וטוען שלא נעשה לו משפט צדק: "דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף, הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט" (איוב י"ט, ו-ז).
בפן הרגשי, איוב אומר לרעיו שהם שברו את רוחו: "עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים?" (שם, ב) ובהמשך הוא מבקש מהם לגלות אפמתיה כלפיו: "חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי" (שם, כא).
בפרץ רגעי של אופטימיות, איוב אומר כי יום יבוא ויקום לו גואל שיכיר באמיתו ובצדקתו: "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ, בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן. וַאֲנִי יָדַעְתִּי - גֹּאֲלִי חָי, וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם" (שם, כב-כה). בהקשר זה, נשוב אל המשוררת שלגיה צ'רפק – שקראנו כבר כמה משיריה. גם היא חוותה יסורים כאיוב, ובאחד משיריה (בספר "ערפל") היא אומרת:
"אלה מילים שלא יגיעו לידי איש, ובכל זאת רציתי שיקראון.
עובדות, כאב וסבל, החיים טבולים בדומן ובסחי,
לשם מה אני קיימת? למי אביא תועלת, למי?
הו – לו היה בי מעט אומץ, קרטוב של דם, כי אז פתרתי את כל הבעיות,
והשארתי הנייר למי שמטיב לכתוב ולחיות".
במילים אחרות: היא לא כותבת מפני שהיא רוצה לכתוב, אלא מפני שהיא לא יכולה לשתוק.
בשיר אחר היא אומרת:
"שפע גואה זרם של הגיגים,
מדוע יציפוני? למה יענוני?
כלום לא די לי בכך? האם לא עברת כל שבעת המדורים?
היכן המדור השמיני, אייכה?"
ובשיר אחר, היא חוזרת למילים ולכתיבה ואומרת:
"לערטל את ליבי הגואה ביד שמאל מעוותת,
למרוח יגוני המשתפך בכתב אין תואר, אין צורה.
אך למרות הכיעור, נאלצת אני לשיח עם הנייר את נפשי השבורה,
ובכיעור אמצא לי הפיוס, המרגוע.
אף כי יופי אהבתי, את השלמות, אך משאולצתי לרחוק משני אלה –
אמצא לי מנוח במילים הכתובות".
ועוד שיר אחרון:
"לרגע נחרדתי, יראתי פן אבדו המילים ויותר נפשי לא אוכל להביע,
האמן! לא רציתי, כי עלי להפרד מזה הגל הסוחף שאיים אותי להטביע,
כי נעמו לי המילים, אף כי חבטה האמת דרכן והכאיבה.
על כן עולז בי הלב – כי באר המלל שוב לא הכזיבה".
כך גם איוב יכול אולי להתנחם בכך שעם כל יסוריו ומכאוביו באר המלל מצידו לא הכזיבה.