בפרק זה אלוהים מצווה את ירמיהו שיקנה בקבוק יוצר חרס ויקח עמו מזקני העם (הפוליטקאים ואנשי החברה) ומזקני הכהנים (אנשי הדת), יוליכם לגיא בן הנום ושם יקרא את הדברים שינבא אותו ה' - על חרבן יהודה וירושלים המכונים בפיו שוב ושוב בשם "המקום". לא נאמר במפורש שירמיהו עשה כאשר ציווהו אלוהים, אך חזקה על ירמיהו שאכן עשה כן. מה שכן כתוב הוא שובו של ירמיהו מן התופת בגיא בן הנום: "ויבא ירמיהו מהתופת אשר שלחו ה' שם להנבא ויעמד בחצר בית ה' ויאמר אל כל העם: כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל הנני מביא אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דברתי עליה כי הקשו את ערפם לבלתי שמוע את דברי" (י"ט, יד-טו). כנראה שלאחר שירמיהו נתן דברי מוסר ותוכחה קשים אל זקני העם בגיא בן הנום, הוא נוכח לדעת שהעם לא היה שם. המקום היה ריק וירמיה רצה שדברי נבואתו ישמעו. הוא עולה אל בית ה', וראו זה פלא - בבית ה' יש קהל רב. הכיצד? הלא ירמיהו נצטווה לומר את דברי הפורענות הללו בגיא בן הנום דווקא מכיוון שהעם עובד עבודה זרה באותו מקום! התשובה נמצאת בפסוקים ד-ה בדברי ה' אל ירמיהו: "יען אשר עזבוני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלוהים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה ומלאו את המקום הזה דם נקיים, ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". העם היה כל כך מבולבל ושטוף בעבודה הזרה, עד שהיה משוכנע שהקב"ה בעצמו חפץ בהקרבת בניהם ובנותיהם. לכן, הפולחן האלילי נעשה גם בבית המקדש וגם בגיא בן הנום וכולו היה כביכול לשם שמים.
הגמרא בתענית ד אומרת על כך: "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב ג, כז) ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה. ולא דברתי זה - יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם".
"אשר לא ציויתי - זה בנו של מישע מלך מואב". מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור שראוי למלוך תחתיו והעלה אותו עולה על החומה, וזאת לאחר שחכמיו אמרו לו שאלוהיהם של ישראל מושיעם מפני שאביהם העלה את בנו לעולה.
"ולא דברתי - זה יפתח". יפתח הגלעדי נדר שכאשר ישוב מן המלחמה מול בני עמון, הראשון שיצא מביתו לקראתו יעלהו עולה לה'. הכתוב מספר שיפתח קיים את נדרו וחז"ל דרשו על כך, אך בין הקריב את ביתו או לא - היה צריך להתיר את נדרו ולא להשאר בגאוותו.
"ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם". על יצחק בן אברהם לא ניתן לומר "לא ציויתי" או "לא דברתי", שכן הקב"ה אמר לאברהם במפורש: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה". לכן הגמרא מדייקת "ולא עלתה על ליבי" - רצון האלוה היה אחר לגמרי, היה זה רק נסיון לאברהם ללא כוונה להקרבת יצחק. הקב"ה לא אל חפץ במוות אלא חפץ בחיים, הוא רוצה אנשים קדושים חיים.