נתמקד בפסוק: "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה" (משלי י"ח, יג). חוסר הסבלנות בא מגובה הלב, מגאווה. הגאווה הזו היא כשלעצמה האיוולת. אך לא די בכך. מי שמשיב דבר בטרם ישמע, מתוך שאינו מקשיב לדבריו של בן שיחו – סופו שיטעה בתשובתו והיא תהיה לו לכלימה ולבושה. בספר איוב אנו עתידים לקרוא דיונים ארוכים בין איוב לרעים. נשים לב כי אף אחד לא מתפרץ לתוך דברי חברו, אלא רק כאשר אחד מסיים לדבר – השני מגיב לדבריו. כולם קשובים.
התלמוד (בבא בתרא צח:) מביא בשם ספר בן-סירא מדרג של אנשים קלים (פחותים): "הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין - חתן הדר בבית חמיו, וקל מחתן - אורח מכניס אורח, וקל מאורח - משיב דבר בטרם ישמע, שנאמר: משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה". הפוחז, הריקן הגדול ביותר הוא מי שמשיב דבר בטרם ישמע. מסביר שם המהרש"א שמי שהשמיע דבר בטרם ישמע את דברי חברו – יתכן ובאורח פלא כיוון לאמת והצליח להשיב לו נכונה כסומא בארובה, ואז זחה דעתו עליו. אך בפעמים הבאות שיעשה כן הוא יכשל, ואז הכלימה תילווה אליו.
במשנה באבות נאמר שיש שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. הגולם הוא מי שיש לו ידע נרחב אך לא הגיע לידי בשלות, הנהגותיו אינן שלמות עדיין ולכך אי אפשר לקרוא לו "חכם". המשנה סוקרת את שבעת הדברים בחכם וממילא אנו מבינים שחילופיהם הם בגולם. נתמקד רק בשלושת הדברים הראשונים אותם אומרת המשנה (אבות ה', ז): "חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב". החכם נותן כבוד לבן-שיחו. בדרך כלל מדובר ברבותיו, והוא אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. בנוסף, הוא גם מכבד את חברו ואינו נכנס לתוך דבריו. על כל אלה, גם את תלמידו – זה שבא לשאול אותו שאלה – הוא מכבד ואינו נבהל (נחפז וממהר) להשיב אלא הוא מתון ומחכה לסוף דבריו. בספר בן-סירא נאמר: "אל תשב דבר בטרם תשמע, ובתוך שיחה אל תדבר". זהו ממש פתגם המתכתב עם המשנה באבות. "אל תשב" – אל תהיה נבהל להשיב, ומצד שני "ובתוך שיחה אל תדבר" – אל תכנס לתוך דברי חברך. מי שרוצה לענות נכונה לחברו, צריך להשהות את תשובתו אף על פי שנדמה לו שהוא יודע את התשובה. אם יעשה כן, מובטח לו שלא יטעה, כמו שאמר דוד: "כי אקח מועד, אז אני מישרים אשפוט" (תהילים ע"ה, ג).