החלק האחרון של פרק י"ח (מפסוק י"ח) מתאר את הרדיפה שנדרף ירמיה על ידי אנשי דורו, כנראה שהיו אלה בעיקר אנשי ענתות: "ויאמרו: לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו". ירמיהו פונה אל הקב"ה בתפילה: "הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי. הישולם תחת טובה רעה? כי כרו שוחה לנפשי. זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם. לכן, תן את בניהם לרעב והגירם על ידי חרב, ותהינה נשיהם שכלות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרגי מות בחוריהם מכי חרב במלחמה" (ירמיהו י"ח, יח-כא). דבריו של ירמיהו כאן הם קשים ביותר. ובשני הפסוקים החותמים את הפרק הקללה ממשיכה, אך נדמה שעוצמתה פחתה: "תשמע זעקה מבתיהם כי תביא עליהם גדוד פתאם, כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי. ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למוות, אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי, ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם" (ירמיהו י"ח, יח-כג).
הבה נתמקד בביטוי "יהיו מוכשלים לפניך". חכמים מבארים לנו שירמיהו דיבר מהמיית ליבו. העם לא רק שזלזלו בדברי ירמיהו, אלא אף זלזלו ביושרו וחשדוהו בזנות ובאשת איש. למען האמת, אפילו משה רבנו נחשד על ידי בני ישראל באיסור אשת איש. הרבה מן הדמיון יש בין משה רבנו לירמיהו הנביא. שניהם הנהיגו וניבאו לישראל במשך ארבעים שנים, ובמשך אותן שנים לא ידעו מנוחה מפני ליצני הדור שהאשימו אותם בדבר שכל כך רחוק מהם. חכמים אומרים גם שהעם ניסה לנשל את ירמיהו ממתנות כהונה שהיה זכאי להן מתוקף היותו כהן לאל עליון. על כל אלו אמר ירמיהו לפני הקב"ה: "יהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם" - אנשי ענתות מקללים אותי וכורים שוחה לנפשי, על כן - אפילו אם תהיה שעה שבה הם כובשים את יצרם כדי לעשות צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים על מנת שלא יקבלו שכר על פעולתם. הדברים הללו של ירמיהו הם מידה כנגד מידה כנגד אנשי ענתות.