פרק י"ד חותם את דברי תגובתו של איוב לרעיו. הפרק הזה כואב במיוחד מבחינת איוב: "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז. כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד" (איוב י"ד, א-ב) – האדם אינו נחשב למאומה, אין לו עמידה ואחיזה לאורך זמן. לפיכך, איוב מרשה לעצמו להקשות לאלוהים: "אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ, וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ?" (שם, ג). והלא אני האדם, אומר איוב, שייך למשפחת ה"טמאים" שאין להם אפשרות להיות זכאים לפני אלוהים, אם כן - "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא - לֹא אֶחָד?", וכפי שאמר אליפז במילותיו: "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר?" (שם ד', יז). בהמשך הפרק איוב מוסיף ואומר שלא רק האדם כאפס נחשב מול אלוהיו, אלא אף הנבראים החזקים ביותר מסוגלים ליפול ואין להם עמידה מול אלוהים: "וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ, אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ" (שם, יח-יט).
איוב אומר שגורל האדם גרוע מגורל העץ; לעץ יש תקווה גם כאשר כורתים אותו – שהרי הוא יכול להתחדש ולצמוח מחדש, ואילו כאשר האדם מת – לא נשאר ממנו דבר: "וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ" (שם י"ד, י). כאן כביכול כפר בתחיית המתים. איוב ממשיך לבקש את מותו: "מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי... כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי" (שם, יג-יד). עם כל זאת, איוב מגלה את אהבתו לאלוהים דווקא אגב הציפייה למותו: "תִּקְרָא - וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף" (שם, טו) – אם יקרא לו אלוהים לעזוב את העולם, איוב יענה לקריאתו באהבה – מתוך שהוא מכיר בכך שאלוהים אוהב אותו וכוסף אל מעשה ידיו.
את קול הכאב של איוב מצאתי בספר של משוררת בשם שלגיה צ'רפק שנולדה למשפחת פיאמנטה בירושלים. היא נפטרה בגיל 28 בלבד אחר יסורים קשים שנמשכו כארבע שנים, כשהיא משאירה מאחוריה הורים, בעל וילד בן 4. כאשר היא חלתה, היא כתבה שירים שמתכתבים עם הסבל של איוב. הבה נקרא כמה מהם:
"מי אתה הדיין, אשר לסבל כה כבד אותי דנת.
השקלת החלטתך שנית? שמא בכל זאת מדי החמרת?
מה עוול עשיתי? במה חטאתי כי אווסר?
לא פגעתי באיש, לא גנבתי דבר, ומכל מי שתצביע עליו אבקש מחילה.
אנא, הבא אלי המוות, תן לי גאולה".
בדומה לאיוב, המשוררת אינה יודעת במה היא חטאה. היא מבקשת שאלוהים יודיע לה במה היא חטאה והיא תודה ותעשה תשובה. וכמו איוב, במוות היא רואה גאולה מן היסורים.
בשיר אחר שלה, המשוררת מתמקדת בבקשת יום מותה:
"אתה יודע מתי והיכן,
השוקל מעשים, קוצב עת וזמן.
אתה - המביא העולל לעולם, מכוון את חייו כהגאי מושלם,
אתה - שיודע מהו הרז, ליצור ולמחות באותן הידיים,
אתה - החולק מן הטוב, מן הפז – שַׁלָּמָה הכהית כלפיי השיניים.
התזכור המועד לי קבעת ליתום? גלה לי הסוד – כולי אוזן קשבת.
או שמא נתלש העמוד באלבום, ומלב נשכחתי ואני כה כואבת.
שכחת אותי? הן גדולה הנני! רבותי בסבל ובמספר השנים, מה טעם בשבטך תחבוט, תכני?
טול נוצתך, העבר שני קווים על שם שהיה אך פרח ואיננו.
אי פעם נבט, הוציא ניצנים, נותר רק צילו כזכר ממנו.
זרה עליו עפר, סוקלנו באבנים".
דברים אלו ממש מתכתבים עם הנאמר בפרקנו. המשוררת מבקשת לגלות את יום מותה ולקרבו על ידי מחיית שמה מן ה"אלבום". היא מבקשת מאלוהים שיזכור ששמה נבט והוציא ניצנים בעברו – עד שנותר ממנו רק צל שחולף ועובר.
שיר אחרון שנקרא מלא בהתרסה:
"לאלוהים יש מצפון? הוא סגרו על מנעול ובריח,
אך משום מה העדיף לשכוח היכן המפתח הניח.
כאיוב בי בחר, דעתו לבדח.
העניק לי מכל תבליניו, זרה מלח בעיניי בתוספת טעם וריח,
ואני סומאת, אגשש בידיים ואחפש המפתח הזה שאבד.
אולי מצפונו יתעורר בינתיים וישחררני מזה הסד?"
השיר הזה בוטה עד כדי כך שהוא אומר שאלוהים מתבדח מן היסורים. גם איוב חש כך כשאמר: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה... שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים" (איוב י"ב, ד). אלא שעם כל ההתרסה הזו, יש פה גם אמונה שלמה שיש מי ששומע את ההתרסה הזו ויש סיכוי שיענה לה. כך היה גם אצל איוב. האם אלוהים יענה לקריאתו?