בפרק זה הנביא מבקש ללמד את ישראל ענווה משכרון הכח שדבק בהם. הוא מצטווה לקחת אזור פשתים ולחגור אותו. החגורה מסמלת את הגבורה, את האומץ - "אוזר ישראל בגבורה". הפשתים הוא חומר המיובא ממצרים, ומאז שיצאו ישראל ממצרים הם אזורים בגבורה - "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". הגבורה הזו עומדת להתבטל ע"י מי שמגיע מפרת (כנראה ש"פרת" המוזכר בפרקנו איננו נהר פרת כי אם ואדי קלט, עין פארה. אבל זו לשון הנופלת על לשון - שיבוא מישהו בין נהר פרת לנהר חידקל, הלא הוא נבוכדנצאר, ויבטל את העצמאות של ממלכת יהודה ויבטל את אזור הפשתים שחגרו בני הממלכה מאז צאתם מארץ מצרים. המראה השני ממשיל את בני ישראל לנבלי חרס. החרס הוא דבר הנשבר בקלות ואין בו ממש. כאמור, שני המראות גם יחד מטרתם ללמד את ישראל ענווה, אך ישראל מתבצרים בעמדה של גאווה.
חכמים למדו בגמרא במסכת סוטה (ה.) :"אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא אמר זעירי (ירמיהו יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו". לאדם הפרטי יש פסוקים רבים מהם יכול הוא ללמוד שלא להיות גס רוח. אך פסוק זה פונה לציבור שלם, המלא בגאווה לאומית שלילית של שכרון כח וזחיחות. יש כאן גם משחק מילים - רבא (דומה לרבה - גדול בארמית) אומר בשם זעירי (דומה לזעיר - קטן בארמית), הגדול אומר בשם הקטן, ואולי ירמיהו הקטן אומר זאת בשם ה"גדול".
ישראל לא מקשיבים לדברי הנבואה וירמיה סר לבכות: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (י"ג, יז). יתכן שירמיהו אכן היה במסתרים באותה שעה, כמו בפרק ל"ו - כאשר המלך יהויקים ביקש את נפשו והקב"ה הסתירו מפניו. אך ייתכן לבאר בפשטות שירמיה נמצא במסתרים ובוכה שם בסתר על מנת שלא להמיס את לב העם. וכבר אנו מכירים את השיר הנפלא: "הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם. הגברים בוכים בלילה בכי נעלם". על מה בוכה ירמיה? "מפני גוה" - מפני הגאווה והבוז כלפי דבר ה'. והוא רואה שהגאווה הזו היא שמובילה את העם אל השביה.
חכמים בתלמוד (חגיגה ה:) דרשו את הפסוק הזה לא על ירמיה על על הקב"ה בכבודו ובעצמו: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. מאי "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה (וכי יש בכיה לפני הקב"ה)? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו. לא קשיא! הא בבתי גואי (בחדרים הפנימיים יש בכיה), הא בבתי בראי (בחדרים החיצוניים אין בכיה). ובבתי בראי לא (ובחדרים החיצוניים אין בכיה)? והא כתיב (ישעיהו כב, יב): "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק"! שאני (שונה) חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר (ישעיהו לג, ז): "הן אראלים צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון".
וממשיכה שם הגמרא ודורשת: "ודמע תדמע, ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיהו יג, יז). אמר ר' אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי (ויש שאומרים): אחת על ביטול תורה. בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו - היינו דכתיב: כי נשבה עדר ה' (הניחא למי שאמר שדמעה אחת על ישראל שגלו ממקומן - יש ראיה לכך מפשט הכתוב), אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה'? כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה". כלומר, כאשר אין ישראל, אין מי שיעסוק בתורה. התורה תלויה בישראל, ולא רק ישראל תלויים בתורה. לכן, כאשר נשבה עדר ה' - התורה מונחת בקרן זווית ומתפלשת בעפר, ואין לך ביטול תורה גדול מזה.