בפרק י"ג, איוב ממשיך להשמיע את טענותיו כלפי רעיו. הוא עולה מדרגה ומשווה בינו לבינם: "הֶן כֹּל רָאֲתָה עֵינִי שָׁמְעָה אָזְנִי וַתָּבֶן לָהּ, כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ, וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר, רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם" (איוב י"ג, א-ד). איוב רואה את ההבדל העיקרי בינו לבין רעיו בעמידה על מידת האמת – כאשר הוא דובר אמת ואילו הם חנפים. מתוף כך הוא מוכיח את רעיו: "הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה, וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן?" (שם, ז-ח) – האם בשביל להצדיק את אלוהים אתם מוכנים לשקר? "הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ?" (שם, ט) – האם אתם חושבים שאלוהים "קונה" את דברי החנופה והשקר שלכם? - הלא "הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן" (שם, י). וכבר הזכרנו את דברי חכמים: "יודעים הם הנביאים שאלוהיהם אמת, לפיכך אינם מחניפים לו" (ירושלמי ברכות ז הלכה ג).
איוב תובע שיח של אמת, ולכך הוא מבקש מרעיו לשתוק ומאלוהים לדבר ולהסביר לו במה חטא: "הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי, וְיַעֲבֹר עָלַי מָה. עַל מָה אֶשָּׂא בְשָׂרִי בְשִׁנָּי וְנַפְשִׁי אָשִׂים בְּכַפִּי? הֵן יִקְטְלֵנִי - לוֹ אֲיַחֵל, אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ. גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (שם, יג-טז). אלוהים הוא לו לישועה. לו – ולא לרעים, שהרי אלוהים, כאמור, לא אוהב חנפים. מעניין כי המילים: "הֵן יִקְטְלֵנִי - לוֹ אֲיַחֵל" מופיעות בכתיב באופן אחר: "הֵן יִקְטְלֵנִי – לא אֲיַחֵל". יש המבארים בדרך פשט: אם אלוהים יבוא להרגני, למוות אייחל – אך ארצה לומר את כל האמת לפני שאמות ("אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ"). חכמים קראו את המילים הללו אחרת (סוטה פרק ה' משנה ה'): "בו ביום דרש רבי יהושע בן הרקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר: הן יקטלני לו איחל. ועדיין הדבר שקול - לו אני מצפה, או איני מצפה? תלמוד לומר (איוב כ"ז): "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני" - מלמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר (שם א) איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, והלא יהושע תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה". ובגמרא דימו את איוב לאברהם אבינו, שגם עליו נאמר שהיה ירא אלוהים. ולפי מה שלמדנו כעת מהמשנה ניתן לומר שכשם שיראת ה' אצל אברהם לא לקחה את המקום של אהבת ה' והיה עובד את ה' גם מאהבה – "זרע אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א, ח), כך גם אצל איוב.
בגמרא (ברכות י) מובא שרבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו שניהם: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: הן יקטלני – לו אייחל". בדיון אחר בשאלה מתי חי איוב, אמרו אותם חכמים ש"איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריה היה" (בבא בתרא יד). וראו זה פלא - רבי יוחנן הוא ראש המדרש בטבריה באותה התקופה, ורבי אלעזר בן פדת למד אצלו. לא בכדי שניהם אומרים שאיוב חי בזמנם, הלא רבי יוחנן היה מלא ביסורים (ברכות ה), ורבי אלעזר בן פדת היה בעל יסורים קשים ומרים ולא היה לו מה לאכול (תענית כה). במילים אחרות, הם אומרים לנו: אל תחפשו את איוב רחוק באיזה סיפור עתיק, אנחנו - איוב. איו"ב אלו הם ראשי תיבות: אלעזר, יוחנן בטבריה (כך אמרתי בצעירותי). מתוך הזדהות עם דבריו של איוב ועם היסורים שעברו עליו, הם מעבירים מסר לאדם הסובל שיקבל הכל מאהבה. ואל לו להפסיק לקוות אפילו כשהחרב החדה מונחת על צווארו. הן יקטלני – לו אייחל.