בפרק י"ב, איוב עונה לדברי צופר ולמעשה גם לשלושת הרעים גם יחד. צופר אמר לאויב שהוא מרבה במילים, ובתגובה לכך איוב באמת ירבה במילים בפרקים י"ב-י"ד. "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה" (איוב י"ב, א-ב) – תפיסתכם היא שאתם לבדכם אוצרים בתוככם את החכמה של עם שלם, והרי גם אם אני חכם לא פחות מכם – "גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם, לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם!" (שם, ג). דבריו הם תגובה לדברי צופר מן הפרק הקודם: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (שם י"א, יב). איוב שולח גם עקיצה לרעים: "וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה?" (שם י"ב, ג) – דבריכם הם דברים פשוטים ובנאליים שאין בהם כל חכמה. וכן הוא אומר: "שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ, אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם - מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת?" (שם, ז-ט). מוסיף איוב ואומר: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה - קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ? שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים" (שם, ד) – כל אחד מן הרעים אמר לאיוב בדרכו שלו שעליו להתפלל לאלוהים, ואיוב מתייחס לדברים הללו כדברי שחוק ולעג עליו, שכן לא יתכן שהאדם יאמר לאלוהים מה לעשות וכיצד לפעול.
"בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (שם, יב) - על אף שהחכמה מצויה אצל הזקנים (וחלק מן הרעים אכן גדולים מאיוב), אין להשען על החכמה - שכן אלוהים מסוגל לקחת אותה בנקל מן הזקנים: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (שם, כ). פסוקים אלו נדרשו בגמרא (שבת קנב): "תניא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין - חכמה נתוספת בהם, שנאמר (איוב י"ב, יב): "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה". ועמי הארץ כל זמן שמזקינין - טפשות נתוספת בהן, שנאמר (איוב י"ב, כ): "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח"". אגב, ההקשר שבו נאמרו הדברים בגמרא הוא ההחלשות של כוחות הגוף בעת הזקנה. בתוך הדברים הללו, דבריו של רבי ישמעאל מנצנצים – אם חכם אתה, ככל שתזקין – דעתך מתוספת עליך. רש"י אומר שם שמכיוון שהפסוקים שבפרק שלנו סותרים זה את זה (מצד אחד – הזקנה מביאה עמה חכמה, ומצד שני היא מביאה עמה בערות), בא רבי ישמעאל ויישב ביניהם. ובכל זאת עלינו לשאול את עצמנו: האמנם האדם החכם מוסיף חכמה ככל שהוא מזדקן? אדרבה, לכאורה נדמה שהחריפות השכלית מטשטשת - אם לא נעלמת - עם הזקנה. כנראה שיש להבין באיזו חכמה מדובר. לא מדובר בחריפות השכל ובכח הפלפול, אלא בהכרה במעלתה של החכמה, הכרה המתעצמת אצל הזקנים החכמים. "חכמה" בהקשר הזה פירושה: אהבת החכמה וההכרה בערכה. כך גם מצאנו שהמילה: "פילוסוף" אין פירושה: חכם, אלא – מי שאוהב חכמה, וכן בערבית קוראים לסטודנט "טאלב" ופירושו – מי שמבקש דעת. אם כן, מי שהיה כל ימיו עסוק בחכמה – הוא מזדקן וקרנה של החכמה עולה בעיניו מיום ליום, ומי שהיה עם הארץ ושנא את החכמה מכל וכל – אלוהים לוקח ממנו בעת זקנותו את טעם החיים שהוא ההכרה בערך החכמה.