פרק י' מהווה הזדמנות לעיסוק באסטרולוגיה. אומר הנביא בראשית הפרק: "כה אמר ה': אל דרך הגוים אל תלמדו, ומאתות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה" (י', ב). באותם הימים, הגויים היו מאמינים באותות השמים ומתייחסים אליהם כאל כוחות אלוהיים. ליקוי שמש או ליקוי ירח היו נתפסים כתופעות אלוהיות. מה דעת חכמי ישראל בענין זה? האם יש אמת באסטרולוגיה? מצאנו בתלמוד במסכת שבת (קנו.): "דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה" - הם יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל…". מה פירוש הביטוי "אין מזל לישראל?" מסביר רש"י שהכוונה היא שעבור עם ישראל - המזל הוא לא הקובע הבלעדי, מפני שישראל יש להם תורה, תפילה וצדקה ועל ידם הם יכולים לשנות את המזל לטובה. אך בדרך כלל, המזל פועל. רבנו הרמב"ם מבאר אחרת, ואומר שהכוונה היא שהמזלות אין בהם שום אמת והם הבל גמור, וכוונת הפסוק היא שישראל שהם חכמים מחוכמים מבינים זאת בנקל.
מחלוקת זו בין רש"י ורמב"ם היא מחלוקת שהיתה קיימת אצל רבים מחכמים ישראל. כך מצאנו עוד בתקופת הרמב"ם שהמשורר הגדול - הלא הוא רבי אברהם אבן עזרא, שהיה פילוסוף, מתמטקאי וחכם גדול - היה מאמין גדול בחכמת האסטרולוגיה ואף חיבר על כך ספר שלם. כמו כן חיבר פיוטים נפלאים בהם הוא מבכה על כך שמזלו הוא רע (שכן האבן עזרא היה עני מרוד) ובהם הוא טוען כי העוני נגזר עליו מפני שהמזלות התנכלו לו בעת לידתו. וכך לשונו: "גלגל ומזלות במעמדם, נטו במהלכם למולדתי, לו יהיו נרות סחורתי - לא יחשך שמש עדי מותי". כלומר: מזלו כל כך לא שפר עליו, עד שאם ימכור נרות לפרנסתו - לפתע השמש לא תשקע. וכן: "איגע להצליח ולא אוכל, כי עיוותוני כוכבי שמי. לו אהיה סוחר בתכריכים, לא יגוועון אישים בכל ימי".
אלא, שרבנו הרמב"ם, גם בהלכות עבודה זרה וגם באגרת מיוחדת אל חכמי מונטפשליר בענין "גזירת הכוכבים" חוזר ומסביר שהמזלות הם הבל הבלים. לשיטתו, האדם אינו יכול להאמין אלא באחד משלושה דברים: האחד - בדבר שתהיה לו ראיה ברורה מדעתו של אדם. השני - בדבר שהאדם משיג בחוש. השלישי - בדבר שאמרו הנביאים ויש לנו קבלה מהם. כל יתר הדברים, אומר הרמב"ם, לא שייך בהם אמונה. על כן, גם אם ראית שיש אלפי ספרים בנושא האסטרולוגיה וחכמת הכוכבים - אל לך לחשוב שזו חכמה, כי הטפשים חברו אלפי ספרים בהבל וריק, והנייר - סובל את הכל. ובאחרית דבריו באותה אגרת מפורסמת מוסיף הרמב"ם הערה חשובה, והיא: שהאמונה הזו בחכמת הכוכבים היא שאיבדה את מלכותינו והחריבה את היכלנו והגיעתנו עד הלום. רוצה לומר: אבדן עצמאות ישראל לשיטת הרמב"ם היתה מפני שמלכי ישראל - ובעקבותם העם כולו - האמינו בכוכבים, וכל כך היו עסוקים בחכמה מדומה זו, שלא התעסקו בפוליטיקה ובלמידת דרכי המלחמה. על כך אומר הרמב"ם שקראו אותם הנביאים בשמות גנאי כגון: "סכלים" ו"אווילים".
מוסיף הרמב"ם ואומר, שאין להקשות עליו מכך שראינו שישנם מחכמי ישראל המאמינים בחכמת הכוכבים, מפני שאין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו בראיות ברורות, יעזוב את דעתו וייתלה בדברי יחיד מן החכמים (האבן עזרא) שאפשר שנתעלם ממנו דבר. והוא אומר: "לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו", רוצה לומר: אדם צריך לשים את דעתו לפניו ולא לאחריו, אל לא "להשליך את השכל" כפי שנהוג לפעמים לומר, "לפי שהעיניים לפנים הם ולא לאחור. וכבר הגדתי לכם את כל ליבי בדבר זה". הרמב"ם אומר את האמת שעל ליבו, והוא אינו מתיירא מפני אף חכם או אף אמורא שיאמר אחרת.
אולי לפי דברי הרמב"ם הללו נוכל להבין את דברי הנביא ירמיה אל עם ישראל באופן הבא: אל תתייחסו לאותות השמים, כדי שלא תאבדו את עצמאותכם ואת ממלכתכם - הכללית והפרטית כאחד.