פרק ט"ז הוא פרק קשה מאוד. הקב"ה מצווה את ירמיה שלא ישא אשה ולא יוליד בנים, וממשיך בתיאור החרבן הקשה הצפוי בארץ. ובין כל העונשים והפורענויות הצפויים לבוא, ישנם שני פסוקים חריגים הנראים כפסוקי נחמה: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (ט"ז, יד-טו). מה מקומם של שני פסוקים אלו כאן? יש שאומרים שהקב"ה שולח עם הנביא פורענות אך גם נחמה. מקומם הטבעי של פסוקים אלו הוא בפרק כ"ג, שם בפסוקים ז-ח הם מופיעים בשינוי מועט. אך הקב"ה שלח עם הנביא גם בפרק שלנו מעט דברי נחמה בתוך מטר הפורענות. שד"ל באר שנבואה זו היא חלק מהבנת הפורענות. הפורענות תהיה כל כך גדולה וקשה, עד ש שהגאולה שתבוא אחריה תתפוס מקום מרכזי יותר מגאולת מצרים.
חכמים בתלמוד התייחסו לפסוקים הללו בהקשר של קריאת שמע, והדברים ידועים אך רלוונטיים לימינו אנו:
משנה: מזכירין יציאת מצרים בלילות א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנא' (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים. כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך - העוה"ז. כל - להביא לימות המשיח. גמרא: ... אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, ז): "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם!". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו… משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות".