איוב מגיב בפרקנו לדברי אליפז שאמר לו כי הוא כפוי טובה כלפי הרעים שבאו לנחמו. הוא פותח ואומר: "שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם" (איוב ט"ז, א) – דבריכם פשוטים והושמעו לפני רבים כדוגמתם, אך הם לא עומדים במבחן המציאות, שהרי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". "גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי - אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים, וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי, אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ" (שם, ד-ה) – אם היינו מחליפים תפקידים, יכול להיות שגם אני הייתי מגיב כמותכם ולא מבין באמת את יסורי הצדיק. אם נדייק בדבריו נבחין כי איוב מדבר על תגובה חיצונית בלבד – ניעת הראש, אימוץ השפתיים ונידנודם. בכך הוא רומז לרעים כי דיבור אנושי (בין אם דיבור שלהם בין אם דיבור שלו) לא יוכל לסלק את הכאב הפנימי העובר עליו: "אִם אֲדַבְּרָה - לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי, וְאַחְדְּלָה - מַה מִנִּי יַהֲלֹךְ?" (שם, ו).
הוא ממשיך בתיאור יסוריו: "אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי" (שם, ז) – אלוהים הביא עליו יסורים והחלישו, ומחה את כל עדתו – ילדיו ועבדיו. הכל סביבו הפך לשממה. איוב שהיה רגיל להעלות עולות מדי שבוע מרוב עושר, נמצא לפתע בעולם ריק. כאביו הנפשיים לא נשארים רק בליבו אלא יש להם עדים חיצוניים: "וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה, וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי, בְּפָנַי יַעֲנֶה" (שם, ח). ואם כל זה לא הספיק, חבריו באים ומרבים את קלונו: "פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם בְּחֶרְפָּה, הִכּוּ לְחָיָי יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן" (שם, י). איוב חוזר לשלוה שהיתה לו קודם היסורים: "שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה" (שם, יב) – אלוהים שם לו את איוב למטרה ללעג ולקלס.
עד כדי כך מצבו קשה, שהוא אומר: "יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו, יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל, יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי" (שם, יג). פסוק זה נדרש בדיון הלכתי בגמרא (מנחות מג.), בו נאמר כי אם התגלה נקב בקיבתה של הבהמה הנשחטת, הרי היא טריפה ואסורה באכילה מפני שלא יכולה היתה לשרוד במצב זה יותר משנה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר שגם במצב רפואי של בהמה שניקבה המרה שלה – גם אז היא טריפה. חבריו לדיון ההלכתי חולקים עליו ומביאים ראייה מן הפסוק שלפנינו: "יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי" – כאשר איוב עדיין חי וקיים! בהערת אגב נאמר כי חכמים לא קראו את דברי איוב כאן כאלגוריה או מליצה אלא כתיאור מציאותי לגמרי – בו המרה של איוב נשפכה לארץ. השיב רבי יוסי ברבי יהודה לחכמים שאין ללמוד מהמקרה של איוב שכן: "אין מזכירין מעשה ניסים [אין ללמוד ממעשה ניסים להלכה], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך, הרי נאמר באיוב במקום אחר:] "יפלח כליותי ולא יחמול" - מי חיי? [האם מישהו יכול לחיות במצב כזה?], אלא ניסא שאני [בפסוק המתאר את פילוח הכליות מדובר במצב של נס ואין ללמוד ממנו למציאות], דכתיב: רק את נפשו שמור - הכא נמי ניסא שאני [גם כאן בענין המרה מדובר במצב של נס]". לפי הסבר זה, איוב הוא כחיה טריפה שממשיכה לחיות בדרך נס. הנס שבדרך כלל מזוהה עם טובה וברכה נעשה כאן לרעה וליסורים, והוא מוכרח להתקיים כדי לשמר את איוב מן המיתה, שכן אלוהים ציווה את השטן: "הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר" (איוב ב', ו) – ועל כך העיר רבי יצחק: "קשה צערו של שטן יותר משל איוב. משל לעבד שאמר לו רבו: שבור חבית ושמור את יינה".
איוב הוא איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, אם יודע היה שהוא חוטא – היה מודה ועוזב את חטאו. אך איוב יודע שהוא זך ואין חמס בכפיו, ולפיכך הוא זועק: "אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי!" (שם ט"ז, יח). הוא מסיים את דבריו בבקשתו לעימות חזיתי מול אלוהים בטרם ימות: "גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים. מְלִיצַי, רֵעָי, אֶל אֱלוֹהַ דָּלְפָה עֵינִי! וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ, כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ" (שם, יט-כב). בדבריו כאן התחדש לנו כי לא רק שאיוב מזמין את אלוהים לדין עמו ("וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ"), אלא גם את רעיו הוא מזמין לדין מולו ("וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ"), דין בו יוכח מי מביניהם הוא המדבר נכונה. איוב מוכן לתת את הכל ובלבד שיזכה להבין את המשמעות ליסוריו ושהאמת תצא לאור. נמתין בסבלנות לסופו של הספר בכדי לראות מי הוא הצודק.