אומר שלמה בפרקנו: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ" (משלי ט"ו, יז). על איזו אהבה ושנאה מדובר כאן? בפשט הדברים, מדובר באהבה ושנאה שבין משתתפי הסעודה. רוצה לומר: מוטב שתשתתף בסעודת עניים כשיש אהבה ביניהם, מלהשתתף בסעודת מלכים ושנאה ביניהם. הדבר הקובע הוא מה שיש בין הסועדים ולא מה שמוגש לשולחן.
אפשר גם לפרש שטוב לשור כאשר נותנים לו ארוחת ירק מועטה המוגשת לו באהבה, מאשר שנותנים לו אביסה מתוך מתוך רצון לפטמו לפני שחיטה הנחשבת לו כשנאה. וכן אפשר לפרש: טוב לתת לעני סעודה קטנה (צדקה כלשהי) באהבה (בפנים טובות ורצויות), מליתן לו הרבה ובפנים זעופות של שנאה. ואולי גם: טוב לאדם לבחור במקום בו הוא אהוב מאשר לבחור במקום בו הוא שנוא.
רבי יהודה נחמיאס פרש בדרך הדרש שמדובר כאן על ענין הנהגת האכילה, כאשר אהבה ושנאה הן משל לבריאות ומחלה. טוב שאדם ירגיל את עצמו לאכול מאכלים קלים ובריאים כארוחת ירק ותהיה לו בריאות, מאשר שיאכל דברים טעימים המשמינים ומזיקים לו ומביאים בעקבות אכילתם חולי. ועוד אמרו הדרשנים: טוב שתאכל ארוחת ירק זולה שתוכל להתקיים בה ותהיה בשלום עם הבריות, מאשר שתאכל סעודה דשנה שהיא למעלה מיכולתך הכלכלית ובעקבות כך תזדקק לבריות ותלווה מהם שוב ושוב, עד שתגיע לידי שנאת הבריות – שישנאוך מפני שלא תוכל להחזיר להם את כספם. וכך אמרו חכמים בגמרא (פסחים קיד): "אכול בצל ושב בצל". ועולא הביא משל לכך: "דאכיל אלייתא [האוכל בשר שמן ויקר] – טשי בעלייתא [יתחבא מנושיו בעליית הגג]".
פירוש נוסף מצאנו בסיפור המובא במדרש על שלמה המלך שירד ממלכותו על ידי מזימת אשמדאי מלך השדים והושלך לגלות למדינות רחוקות. וכך היא לשון המדרש: "כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? כנגד שני בני אדם שפגעוהו בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה. פגע בו אדם אחד ונשתטח עליו [מפני שזיהה אותו כמלך ישראל]. אמר לו: אדוני המלך, אם רצונך - השגיח עלי היום [תתארח בביתי]. מיד הלך עמו, והעלהו לעליה, וזבח לו שור, והביא לפניו הרבה מטעמים. התחיל משמיע לו דברי מלכותו, ואמר לו: זכור אתה שעשית כך וכך כשהיית מלך? כיון שהזכיר לו ימי מלכותו - התחיל גועה ובוכה, וכן כל אותה סעודה עד שעמד משם בבכיה. למחר, פגע בו אדם אחר, התחיל משתטח לפניו ואמר לו: אדוני המלך, רצונך שתשגיח עלי כל היום? אמר לו: אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה לי חברך? אמר לו: אדוני, איש עני אני, אלא אם תשגיח עלי, מעט ירקות יש לי - אני מניח לפניך. אם רצונך - בוא עמי לבית. באותה שעה בא לביתו עמו. כיון שהגיע לביתו, רחץ פניו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק. התחיל אותו האיש לנחמו. אמר לו: אדוני, שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו: 'נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך'. אלא כך דרכו של הקב"ה, מוכיח וחוזר ומרצה שנאמר (משלי ו): 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה'. אבל הקב"ה עתיד להחזירך למלכותך. כיון ששמע כך שבע...". במדרש אחר מובא שאותו עני הביא לפני שלמה את שני בניו והם ניגנו ורקדו לפני שלמה עד שקם משם שמח וטוב לב. ומסיים המדרש: "כיון שחזר שלמה למלכותו התנבא בחכמתו על זה: טוב ארוחת ירק שאכלתי אצל העני - משור אבוס שלא האכילני אותו עשיר, אלא הזכירני צערי". (ילקוט שמעוני)
כמה חשובה היא ההרגשה במהלך הסעודה - האם אתה מרגיש עשיר ואוכל ארוחת ירק, או מרגיש עני ואוכל שור אבוס. דברים דומים מצאנו ב"מעשה בחכם ותם" של רבי נחמן מברסלב, שם התם העני אומר לאשתו שתביא לפניו את האוכל, והיא מגישה לפניו שוב ושוב מרק – ובכל פעם הם קוראים למרק בשם אחר ומדמים בנפשם שהם אוכלים מעדני מלך. (להרחיב בסיפור)