בסוף פרק ח', ישנה נבואה לימים שיבואו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוהים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ - לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח', יא). רוב המפרשים ראו בדברי הנביא הללו המשך נבואת הפורענות על ישראל - זאת לאחר שבפרק הקודם ראינו שהעם לא רוצים לשמוע לנביא עמוס ואומרים לו שלא יינבא ושיברח לו, כעת אומר להם הנביא - אינכם חפצים בנבואה? אל דאגה, ימים רבים לא תהיה לכם נבואה, עד שתרצו לשמוע את דבר ה' - ולא תמצאו: "וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם, וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח, יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' - וְלֹא יִמְצָאוּ" (שם, יב). וכך מבאר הרד"ק - שפסוק זה מדבר על ימי בית שני והגלות שבאה לאחריהם שלא היתה בהם נבואה כלל.
יחד עם זאת, ניתן לראות בדברי הנביא הללו גם דברי נחמה. הגמרא (שבת קלח:) מספרת על כרם ביבנה - הישיבה שהקים רבן יוחנן בן זכאי בכדי להציל את התורה בזמן חרבן בית שני, שכאשר נכנסו לישיבה, אמרו: "עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח', יא) הנה ימים באים נאם ה' אלוהים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם, יב) ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה". מבחינת תלמידי כרם ביבנה, "דבר ה'" הוא ראשית כל הלכה - שכן זהו תחילת עיסוקם של חכמי תורה שבעל פה. לאחר מכן דבר ה' מתואר כ"קץ" - כגאולה שתבוא לאחר הגלות שבה יהיה ביטוי שלם לעולם ההלכה, ולבסוף - דבר ה' הוא הנבואה שתשוב.
סוף כל סוף, תלמידי כרם ביבנה ראו בפסוק המדובר דבר פורענות ולא נחמה. על כך מובא בהמשך הגמרא: "רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים ל"א, כא) כי לא תשכח מפי זרעו". בדרך רמז, מעניין הדבר שסופי האותיות של הביטוי "כי לא תשכח מפי זרעו" הן "יוחאי" - אביו של רבי שמעון. רבי שמעון בן יוחאי רומז כאן - יש לי מסורת שלמדתי מאבי, ולכל ילד יש אב שילמדו תורה - ועל כן התורה לא תשתכח. ממשיך רשב"י לדרוש: "אלא, מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו?" שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". "שיטוט" כאן הוא שיטוט בין הדעות בהלכה החולקות אלו על אלו. ובכן, יש בכך נחמה עצומה, שבמקום לשוטט אחר לחם או מים, יש צימאון גדול לשוטט ולדרוש את דבר ה'. אם יש צמא לרוח - הרוח בוא תבוא. מי שמתאווה לרוח, סימן שהוא מתרפא מן המחלה שבה היה אדיש לרוח - אדיש להלכה ולנבואה. הרב עובדיה יוסף זצ"ל, היה משתמש בפסוק הזה בעצרות רבות שבהן היה דורש ברבים ומתרשם מן הצמא לדבר ה', כאשר אנשים רבים התקבצו ורצו לשמוע תורה מפיו. ובכן, שמעו ותחי נפשכם.