בפרק זה קורא ירמיה הנביא לאנשי דורו לאבל: "גוזי נזרך והשליכי ושאי על שפים קינה כי מאס ה' ויטש את דור עברתו. כי עשו בני יהודה הרע בעיני נאום ה'... ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנם לשרף את בניהם ואת בנתיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי" (ז', כט-לא). מהן אותן במות התופת? יש שאומרים "תופת" מלשון רקיקה, זו צורה של אונומטופיה (צירוף מילים שצלילן מחקה את משמעותן) שמשמעה כאן שכל מי שהיה עובר על יד אותו המקום היה רוקק מרוב בזיון ובושה ממה שארע בו. ויש שאומרים - "תופת" מלשון אפיה, שהיו אופים שם את בניהם ובנותיהם לעבודה זרה. אותו מקום בו עשו זאת נקרא "גיא בן הנום" - שהיה כנראה מקום נחלתו הפרטית של אדם בשם הנום, אך בהמשך נראה שגם לשם זה ישנה משמעות בהקשר של אותה עבודה זרה.
וכך אמרו חכמים בילקוט שמעוני: "אמרו רבותינו ז"ל: אע"פ שהיו כל בתי אלילים בירושלים, המולך היה חוץ לירושלים במקום מופלג. וכיצד היה עשוי? היה צלם והיה לו שבע קנקלין והוא לפנים מהם, והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחברו, והיו מסיקין אותו מבפנים שהיה חלול וכל אדם ואדם לפי קרבנו נכנס. כיצד? כל מי שהיה לו עוף היה נכנס לקנקל ראשון ומקריב, צאן - לשני, שה - לשלישי, עגל - לרביעי, פר - לחמישי, שור - לששי, ומי שהיה מקריב בנו היו מכניסין אותו לשביעי והוא נושקו, ועל זה נאמר "זובחי אדם עגלים ישקון". והיו נותנין את הבן לפני המולך והיה מסיק מבפנים עד שהיו ידיו נעשות כאור, ונוטלין את התינוק ונותנים אותו לתוך ידיו, והיו מביאים תופים ומקישים בהם בקול גבוה כדי שלא יהא קולו של נער יוצא ואביו שומע ומעיו הומים עליו. ולמה נקרא שמו בן הנם? שקולו של תינוק היה נוהם מכח האש".
חכמים סייגו את דברי המדרש הזה במסכת סנהדרין (סד.) ואמרו שלא מדובר ששרפו שם את הילד לגמרי, אלא יש אומרים שהיו מעבירים אותו בין שתי שורות לבנים כשהיתה האש מכאן ומכאן, ויש שאומרים שהילד היה קופץ מצד לצד ומדלג מעל האש. בין כך ובין כך זוהי עבודה בזויה לאלוהי האש, וירמיה מדגיש בסוף הפסוק: "אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי". ירמיה יחזור על דברים אלו בפרק י"ט במשל הבקבוק, ושם הוא מרחיב את האזהרה: "אשר לא ציויתי, ולא דברתי ולא עלתה על ליבי" (י"ט, ה). וכי היכן מצינו לחשוב אחרת? אומרת הגמרא (תענית ד.): ""אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב ג', כז): "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה", " ולא דברתי" - זה יפתח, "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם". והלא הקב"ה ציווה את אברהם מפורשות: "קח את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית כ"ב, ב)! על כך אמרו חכמים במדרש שהקב"ה אמר לו לאברהם "העלהו" בלבד ולא אמר לו לשחוט את יצחק, וכיוון שהעלהו - קיים הציווי. אם כך הדבר, לשם מה היה צריך אלוהים לומר לו לאברהם לקחת את יצחק ולהעלותו לעולה, בעוד אברהם מבין שעליו לשחטו? בפשטות, נראה כי אלוהים רצה לשלול מבני האדם את המחשבה שהוא חפץ בקרבנות אדם. עד בוא אברהם, בני האדם היו רגילים לחשוב שאלוהים חפץ בקרבנות אדם, היה זה מחזה שכיח ביותר שאנשים מעלים את בניהם ובנותיהם לקרבן. רצה הקב"ה לגדוע התופעה משורשה ובחר באברהם לשליחו לענין זה, ציווהו להעלות את יצחק לעולה וברגע האחרון נגלה אליו והבהיר לו באופן חד משמעי כי האלוה איננו חפץ בקרבן אדם. ומאז אברהם יודע העולם כולו כי לא עלתה על ליבו של אלוהים להקריב קרבן אדם.