בפרק ו' אנו קוראים על מסירות נפשו של דניאל על התפילה. הכתוב מספר לנו שדריווש מארגן את מלכותו ומרומם את דניאל על כל השרים. השרים התקנאו בדניאל אך לא הצליחו להעליל עליו עלילה על מנת להפילו. על כן, הם באים למלך דריווש בעורמה ואומרים לו שעל מנת שמלכותו תצלח בידו עליו להוציא צו שיאסור על אדם לבקש עזרה מאדם אחד או מאלוהים, וכל מי שיזדקק לעזרה יצטרך לפנות רק אליו. המלך נפל בפח שהטמינו לו יועציו והוציא צו שאוסר להתפלל אלא אליו, ומי שיעשה אחרת יושלך לגוב האריות. דניאל ידע את הדברים הללו והמשיך להתפלל בכל יום כהרגלו. לאחר שנתפס, הושלך דניאל - למגינת לבו של המלך - לגוב האריות, שם התפלל לה' והאריות לא נגעו בו. דריווש המודאג קם בבוקר ואץ לו אל גוב האריות, שם קרא בייאוש לדניאל ושאל אותו האם עודנו חי ואלוהיו הצילו? בשמעו את דניאל הוא מבין שאלוהיו של דניאל הצילו ומיד מעלה אותו מגוב האריות. לאחר מכן, דריווש את עבדיו מצווה להשליך לגוב האריות את השרים שיעצו לו רעה על דניאל, והאריות ברעבונם אכלו אותם מיד.
דניאל, אם כן, מוסר את נפשו על התפילה. נתמקד בפסוק בו מתוארת לנו תפילתו של דניאל (בתרגום לעברית): "וְדָנִיֵּאל כַּאֲשֶׁר יָדַע כִּי נִרְשַׁם הַכְּתָב נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וְחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לוֹ בַּעֲלִיָּתוֹ נֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, וּזְמַנִּים שְׁלשָׁה בַּיּוֹם הוּא כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, וּמִתְפַּלֵּל וּמוֹדֶה לִפְנֵי אֱלֹהָיו, כַּאֲשֶׁר הָיָה עוֹשֶׂה מִלִּפְנֵי זֶה" (דניאל ו', יא). חכמים בגמרא למדנו מפסוק זה כמה דברים חשובים בענייני התפילה (ברכות לא.):
"אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה וגו' [שהיה דניאל מתפלל בבית שהיו בו חלונות].
יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל (דניאל ו, יא) וזמנין תלתא וגו' [שהיה דניאל מתפלל שלוש פעמים ביום, ולא יותר].
יכול משבא לגולה הוחלה [שמא התפילה היא פרי הגלות]? כבר נאמר (דניאל ו, יא): די הוא עבד מן קדמת דנא [דניאל התפלל כך כבר מהימים שהיה נער בירושלים].
יכול יתפלל אדם לכל רוח [כיוון] שירצה? ת"ל (דניאל ו, יא) נגד ירושלם".
את הגמרא הזו נבאר דבר דבור על אופניו:
לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות – דבר המורה על שייכותו של המתפלל לעולם שמחוץ לבית. כך, האדם אמנם עומד לתפילה מול בוראו כיחיד, אך הוא מתפלל גם על "העם שבשדות" – על העולם והסביבה בהם הוא חי.
תפילתו של דניאל אינה רק שפת הגולֶה, אלא גם שפתו של הקרוב לה'. מניטו הסביר כי כל נברא הוא רחוק מה' מעצם היותו נברא ("ברא" מלשון הוצאה). על ידי התפילה, הנברא מבקש להשלים משהו מן הפער שיש בינו לבין הבורא. הפער האינסופי הזה לעולם לא יתבטל, ולכך אדם תמיד מתפלל. כלומר, התפילה אינה רק פרי הגלות (עת הריחוק מה') אלא היא שייכת גם לגאולה (עת הקרבה לה').
דניאל התפלל שלוש פעמים בכל יום. הרב קוק מלמדנו כי הנשמה מתפללת תמיד, אך הסכרים של הגעגוע נפתחים רק שלוש פעמים ביום. אי אפשר לפרוץ את סכרי הגעגוע כל היום כולו, כי אז הרוחניות תשתלט על האדם והוא יהפוך להיות מנותק מחיי המעשה.
כיוון התפילה של דניאל הוא לירושלים. דבר זה הוא תמוה, שכן על פי הגמרא (ברכות ל.) מי שעומד לתפילה בחוץ לארץ – מכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ומי שעומד בארץ ישראל מכוון פניו כנגד ירושלים, ולפי זה דניאל צריך היה לכוון את פניו לארץ ישראל ולא לירושלים! אלא, נראה שיש להבין את הדברים באופן הבא: ירושלים של דניאל מסמלת כיוון תפילה אוניברסלי, שכן ירושלים היא העיר האוניברסלית באמת, ירושלים היא אורו של עולם וממנה תצא תורה לעולם כולו. על כן, יפה היא מרמזת על אופי התפילה של דניאל - שכוונתה להיטיב לעולם כולו. וכך, כאשר אדם מתפלל על עצמו, על משפחתו ואפילו על אומתו – עליו לזכור שבסופו של דבר בקשתו צריכה לכלול בקשה כללית יותר להטבת העולם כולו.
כאמור, בגמרא הנזכרת ממסכת ברכות למדו חכמים כמה מהלכות תפילה. הדבר המעניין הוא שחכמים למדו זאת מארבעה אישים: דניאל, חנה, דוד ושלמה. אם נשים לב, נראה כי ארבעת האנשים הללו "כיוונו" את תפילתם לירושלים: חנה התפללה לבן, ובנה – שמואל – הוא שקבע למעשה את מקום המקדש, הוא שקבע את קדושת ירושלים, הוא שמשח את דוד מלכה של ירושלים, והוא שלימד וחינך אותו והעביר לו את המסורת בדבר קדושתה של ירושלים. דוד המלך הוא בונה ירושלים, הוא מלכה של ירושלים, הוא מניח היסודות לבית המקדש שבירושלים, ועוד. שלמה המלך מסיים את בניית המקדש שהחל אביו ומבקש מהקב"ה שהמקום הזה יהיה בית תפילה לכל העמים. ודניאל, כפי שראינו, נמצא בעומק הגלות ומכוון את תפילתו לירושלים שלוש פעמים ביום. ארבעת האישים מלמדים אותנו כי ירושלים היא מאבני היסוד של התפילה.