בפרק ו', מרדכי היהודי לובש בגדי מלכות. אסתר המלכה כבר לבשה מלכות בפרק ה' בגשתה אל המלך: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית" (אסתר ה', ו). המן רוצה בכל ליבו בגדי מלכות, והוא עושה טעות מרה כאשר הוא מגלה למלך את כל סודות ליבו: "וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ: אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ - יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ, וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (שם ו', ז-ט). לעומת המן, מרדכי כלל אינו חושב שהוא ראוי לבגדי המלכות במצבו העכשווי. את זאת אנו יודעים מדבריהם של חכמי התלמוד (מגילה טז.) שעמדו על כך שאין במגילה כל דיבור בין המן למרדכי, והביאו את המדרשים המשלמים את החסר בענין זה. באחת השיחות הללו, מתארת הגמרא שהמן בא לבית מרדכי, ממתין שמרדכי יסיים את תפילתו ואומר לו שעל פי צו המלך עליו להעלותו על סוס המלך. מרדכי מנסה לעכב את ביצוע המעשה ואומר לו שאין זו דרך ארץ שיעלה על סוס המלך לפני שירחץ ויסדר את שערו. בלית ברירה, המן משמש כבלן וכספר של מרדכי, ולבסוף אף משמש כדרגש בפני מרדכי ומאפשר לו לעלות על הסוס כשהוא דורך על גבו. מבין השורות אנו מבינים כי מרדכי מכבד את בגדי המלכות.
הדבר המגלה לנו את גדלותו של מרדכי הוא הפסוק המתאר את סיום כל החגיגה. לאחר שהמן עושה למרדכי ככל אשר ציווה עליו המלך, נאמר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו', יב). לכאורה, המן אמור היה להיות שמח בחלקו שקיים את צו המלך, אך במקום זאת הוא רואה בכך פגיעה קשה במעמדו ונכנס לביתו כשהוא אבל וחפוי ראש. מנגד, מרדכי היה לכאורה צריך להיות מלא בשמחה מהכבוד שחלק לו המלך בפני כל אנשי שושן הבירה, אך בפועל הוא שב אל שער המלך, שב אל נקודת המוצא שלו. חכמים אומרים לנו שמרדכי "שב לשקו ולתעניתו", רוצה לומר: הוא לא מתבלבל מהכבוד שרחש לו המלך, אלא שב ומכליל עצמו בצרת אחיו היהודים. אדם גדול נמדד בכך שהוא יכול לרדת מפסגות החיים למצב השגרה היומיומית מבלי להתרסק, וכזה היה מרדכי היהודי.