פרק ו': בת עמי חגרי שק… כי השודד יבוא עלינו

בפרק זה ממשיך הנביא לנסות ולהשיב את ישראל למצב המוסרי התקין. תחילה הוא מציין כי יש שקרנים בעם, יש נביאים וכהנים שעושים שקר. עליהם הוא אומר: "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום" (ו', יד) - הם רואים שיש שבר ומתייחסים אליו כאל שלום. מתחנן הנביא לישראל ואומר להם: "כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם" (שם, טז) - תנו אתם מעצמכם וצאו לאם הדרך ובחרו בדרך הטוב. משיבים לו העם: "ויאמרו לא נלך" - אין לנו ענין בחיפוש. אומר להם הנביא, אם כך שולח הקב"ה שליחים שיעזרו לכם להיטיב את דרככם: "והקמתי עליכם צופים, הקשיבו לקול שופר" (שם, יז). והעם בשלו: "ויאמרו לא נקשיב". על כן אלוהים מבטיח שיביא עליהם את הרעה, ועל כך אומר ירימיה פסוק קשה ביותר: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאום יבוא השדד עלינו" (שם, כו). בפסוק זה הנביא עושה שימוש כפול בלשון יחיד ובלשון רבים. "בת עמי חגרי שק… אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים, כי יבוא השודד עלינו". הנביא משתף עצמו בצרת ישראל, ובהמשך הספר נראה כי הוא עתיד להשתתף בצרת הרבים אף בעת החרבן עצמו כשיבקש לגלות יחד עם הגולים. הגמרא במסכת גיטין (נח.) מבארת לנו את הפסוק בהרחבה:

"אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה. צפנת - שהכל צופין ביופיה. בת פניאל - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים." זה המקום לציין שבשעה שבית המקדש היה קיים, היתה אחדות והרמוניה בין הערכים, כך שהחכמה והיופי יכלו לדור זה לצד זו בכפיפה אחת (לעומת זמן הגלות שבו הכיעור משמש כלי לחכמה). ממשיכה הגמרא ואומרת: "שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר, הלבישהּ שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: הראני את יופיה." אותו מכוער אינו מכיר ביופיה של אותה אישה שקודם החרבן נאמר עליה שהכל מכירין ביופיה. "אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח - קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו: אף על פי כן - הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה (בעצמה) ונתפלשה באפר. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים, כי פתאום יבא השודד עלינו" - עליך לא נאמר, אלא עלינו. כביכול - עלי ועליך בא שודד". אותו שודד שדד שניים - מן האשה שדד את יופיה ופנימיותה הזכה, ומה' שדד את שמו שנתחלל בכך. יוצא שאותה צפנת בת פניאל - אביה ראה את פני האל, ופני האל נגלים לה כאשר אלוהים מתפלש עימה באפר ומששתף עימה בצרתה.