בפרק זה מתגברת תוכחת הנביא: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה, סרו וילכו. ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנתן גשם יורה ומלקוש בעתו, שבעות חקות קציר ישמר לנו" (ה, כג-כד). העושר הגדול בא לידי ביטוי בכך שהדברים מגיעים אל האדם בזמן שהוא זקוק להם. ולעם ישראל באותה שעה היה עושר מוחלט - הגשם, היורה והמלקוש באים בזמנם, בזמן הקציר לא יורד גשם כדי שהתבואה חלילה לא תנזק. כל זאת בהשגחה אלוהית, אך ישראל לא מטים לבם לכל זאת, והבצורת הגיעה. דברי העם כביכול נמצאים בין פסוק כ"ד לפסוק כ"ה שבו ירמיהו אומר להם מה גרם שתגיע הבצורת: "עונותיכם הטו אלה, וחטאותיכם מנעו הטוב מכם" (שם, כה). כלומר, ישנו קשר ישיר בין מעשה האדם לבין הגמול הניתן לו, כאמור בקריאת שמע: "אם שמע תשמעו… ונתתי גשמיכם בעיתו..." (דברים יא, יג-יד), ואם לא חלילה - "פן יפתה לבבכם וסרתם… ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (שם, טז-יז).
פסוק כ"ה האמור לעיל מוזכר בשני מקומות בגמרא. במסכת קידושין (פב:) נאמר כך: "תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ (רש"י - מייבש קציעות בשדה), וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני - מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא, שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר "עונותיכם הטו"...". יש שקראו את האגדה הזו בטעות בקריאה נוצרית והסיקו שכוונת הדברים היא שעל האדם לשאוף להתפרנס ללא שיעשה מלאכה. חלילה לנו מלומר כן, שכן חובה ומצווה עלינו לצאת לעבודה ולמלאכה. אלא, הדגש במדרש זה הוא על צער הפרנסה. רוצה לומר: צער הפרנסה נגרם מפני חטאי האדם.
ובגמרא במסכת תענית (כג.) מצאנו: "דבר אחר: "בעתם" - בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם שנאמר: עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם"".
בדומה לכך, אומר גם משורר תהילים (קז, לד): "ארץ פרי למלחה, מרעת יושבי בה". כאשר הפירות הופכים למלוחים וניטל מהם טעמם, זה מחמת קלקול מעשיהם של אנשי המקום. הגמרא במסכת כתובות (קיב.) מספרת לנו סיפור על רבי חלבו ור' עוירא ור' יוסי בר חנינא שנקלעו ל"אותו מקום" (שמו לא הוזכר בגמרא על מנת שלא להוציא לו שם רע). הביאו לפניהם אפרסק שהיה גדול כמו מחבת של כפר הינו המחזיק 5 סאים, ואותם חכמים אכלו שליש מאותו אפרסק, הפקירו שליש והאכילו את בהמתם בשליש הנותר. בשנה אחרת נקלע לשם רבי אלעזר והביאו לפניו אפרסק ונטלו בידו האחת. באותה שעה אמר רבי אלעזר: "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה".
אם כן, נמצאנו למדים כי העולם אינו חומרי לגמרי ואינו רוחני לגמרי, אלא יש חיבור בין שני העולמות - ואחד הדברים הממחישים זאת בצורה הבולטת ביותר הוא הגשם המחבר בין מעשה האדם ותפילתו למעשה האלוהים.