אסתר מתקרבת אל המלך ונוגעת בראש השרביט. המלך מציע לה עד חצי המלכות – והיא מבקשת ממנו לבוא אל המשתה שעשתה לו ולהמן: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (אסתר ה', ד). על כך שאלו חכמים בתלמוד: מה ראתה אסתר שזימנה את המן למשתה? לשאלה הזו מביא התלמוד לא פחות משתים עשרה תשובות, כולן מפי תנאים ואמוראים. לאחר מכן, הגמרא מספרת על רבה בר אבוה שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: אתה שיודע את ההיסטוריה לאמיתה, אמור נא לי כמי מהחכמים ראתה אסתר להזמין את המן למשתה? ענה לו אליהו: כוונתה היתה ככל דברי התנאים והאמוראים גם יחד. כלומר, מעשה זה של אסתר כלל בתוכו כוונות שונות, ולכולן כיוונה אסתר.
בין כל התשובות, מובאת דעתו של רבי נחמיה שאסתר עשתה כן כדי שלא יאמרו ישראל: "אחות לנו בבית המלך", ויסיחו דעתם מן הרחמים. דברים אלו תואמים לביאורנו בפרק ד' לחשש של מרדכי מכך שהיהודים יבטחו במרדכי ואסתר שיושיעו אותם ולא יעשו שום מעשה בעצמם. מעשה זה של אסתר עלול לגרום ליהודים לחשוב שאין לסמוך עליה, שכן היא הזמינה את צורר היהודים למשתה, ואין להם על מי להשען אלא על אביהם שבשמים. הפרשנות הזו מוצאת לה אח ורע בפירושו של רבי משה אלשיך, מגדולי חכמי ישראל בצפת במאה השש עשרה, שכתב: "עניין המשתה כדי לתת מורך בלבב כל איש ישראל - בל ירפו ידיהם מן התשובה". הוא מוסיף ומתאר לנו את הלך הרוח ששרר ברחוב היהודי לאחר שהמשתה הראשון נסתיים, כאשר רואים כל היהודים כי המן יצא מן המשתה שמח וטוב לב וכל חששותיהם נתאמתו. הם משוכנעים שאסתר בגדה בהם. הם עשויים לחשוב שאסתר עשתה זאת מפני שרצתה לגמול להמן טובה, שהרי סוף סוף הוא זה שסיבב את מלכותה של אסתר ביעצו למלך להסיר מושתי את מלכותה מעליה. כך או כך, הדברים הללו, כאמור, מערערים את בטחונם של היהודים באסתר והם מבינים שאין להם לסמוך רק על המעשים הפוליטיים, אלא עליהם לעשות תשובה בעצמם.