את פרק ד' צריך לקרוא כהמשך ישיר של פרק ג'. בסוף פרק ג', נבוכנצר שולח מכתב לכל האומות בו הוא מודה לקב"ה שעשה איתו חסד גדול, ובפרק ד' הוא ממשיך ומספר מהו אותו חסד. הוא מתאר כיצד שכן שליו בביתו ורענן בהיכלו, עד שלפתע חלם חלום שהבהיל אותו. כל חכמיו לא הצליחו להודיע לו את פשר החלום, עד אשר קרא לדניאל שרוח אלוהים בו וסיפר לו את שחלם. בחלומו, נבוכנצר רואה אילן עומד באמצע הארץ וקומתו גבוהה. האילן גדל והתחזק, קומתו הגיעה לשמיים וענפיו עד סוף הארץ, עליו נאים ופירותיו רבים וכל בעלי החיים שוכנים תחתיו ועל ענפיו. פתאום, יורד מלאך קדוש מן השמים וקורא בקול גדול: "כרתו את האילן וקצצו את ענפיו, הבריחו את כל בעלי החיים השוכנים תחתיו והציפורים שעליו, אך את עיקר שורשיו השאירו בארץ כדי שיהפוך לחלק מעשבי השדה השפלים. האילן ירחץ בטל השמיים, חלקו יהיה עם חיות הארץ, הוא יאכל מעשב השדה, ינתן לו לב של חיה ובמצב זה הוא יהיה שבע שנים. כל זאת הוא בגזירת מלאכים קדושים למען ידעו שהאלוהים הוא השולט בארץ".
לאחר כל זאת, נבוכדנצר שואל את דניאל לפשר החלום. דניאל משתומם, מחשבותיו הבהילוהו, והמלך מבקש ממנו שלא ייבהל ויאמר לו אך ורק את האמת. דניאל אומר לו: "החלום יהיה לשונאיך ופתרונו לאויביך. אך דע כי האילן שראית בחלום הוא אתה, אתה שהתחזקת והתגברת על כל בני אדם והרמת את עצמך עד לרום השמיים". אתה שחשבת בלבבך: "אֶעֱלֶה עַל־בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיֽוֹן" (ישעיה י"ד, יד) ושכחת שיש אלוה שגדול ממך. בשל כך, אלוהים החליט לגרש אותך מחברת בני האדם. אתה תהפוך לחיה ותחיה בחברתן שבע שנים כדי שתדע שיש שליט בשמיים. ברם, אם אתה רוצה באמת להנצל מן הגזירה הרעה הזו, תעשה מעשה שיוכיח שאתה אילן ראוי. תהיה "עץ נדיב" ואת חטאיך תפרוק בצדקה.
בתחילה, נבוכדנצר עושה כדבר דניאל ונותן צדקה לעניי ישראל במשך י"ב חודש. עד שיום אחד, הוא עולה אל הגג ומדבר דברי גאווה על עצמו. וכך הוא אומר: "הלא זאת בבל הגדולה אשר אני בניתיה לבית מלכות, בתוקף חוסני ולכבוד הדרי". עוד הדבר בפי המלך, וקול נפל מן השמים: "המלכות עברה ממך, מחברת בני אדם מגרשים אותך, עם חיית השדה מעונך, עשב כשוורים אותך יאכילו ושבעה זמנים יעברו עליך עד אשר תדע כי העליון שליט במלכות האדם ולמי אשר ירצה – יתננה". באותו שעה, גורש נבוכדנצר מבני האדם, והכתוב מתאר שהוא אכל עשב כשוורים, מטל השמיים גופו נרטב עד אשר גדל שערו כנשרים וציפורניו כציפורים. מקץ הימים הוא נושא את עיניו לשמיים ודעתו חזרה אליו. את העליון הוא מברך ואת חי העולמים הוא משבח ומהדר, אשר ממשלתו ממשלת עולם ומלכותו עם דור ודור.
יש שהבינו את הסיפור הזה כפשוטו, וכך באמת מצוי בפרשנות הנוצרית. אבל, הפרשנים שלנו מסבירים שנבוכדנצר לא צריך להפוך לחיה בצורה חיצונית כדי להחשב לחיה. האדם הוא חיה משוכללת – "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל, לבד הנשמה הטהורה..." (תפילת שחרית). אם אדם לא עובד על המוסר שלו ועל התודעה שלו – מה יתרון לאדם מן הבהמה? וכך רבי אברהם אבן עזרא אומר: "אל יעלה על ליבך שנבוכדנצר שב [הפך] להיות בהמה זכר או נקבה, כי אין כתוב רק שישכון עם החיות ויאכל עשב כמוהם. וטעם ולבב חיות שתסור דעתו והיא דעת הנשמה, והנה בסור חכמת הנשמה – שב ליבו ונשאר כלב חיה". כלומר, נבוכדנצר בסך הכל הפך להיות אדם בלא דעת, וככזה לחיה הוא נחשב. "והעד על כל זה, שאמר באחרונה: עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב". כלומר, דעתו של נבוכדנצר עזבה אותו ובסופו של דבר חזרה אליו. ומוסיף האבן עזרא ואומר: "ואני ראיתי אחד מחברינו נאמן רוח, והגיד לי שהיה באי אחת שהיא סרדני"א, והנה ערל [גוי] אחד יצא וברח מאבותיו כי סרה דעתו והשתגע, והיה עם האיילים שנים רבות והוא הולך על רגליו ועל ידיו כמוהם. והנה הלך מלך האי לצוד צידה, ולקח איילים רבים, ונלקח הערל השוטה החשוב שהוא איל, ובאו אבותיו והכירוהו ודיברו אליו - ולא ענה, ונתנו לפניו לחם לאכול ויין לשתות – ולא אבה, ונתנו לו עשבים עם האיילים – ואכל. ובחצי הלילה ברח לאיילות השדה". למעשה, האבן עזרא מתאר כאן אדם שחלה במעין מחלת לקנתרופיה (אדם-זאב), ואומר שדבר מעין זה חווה נבוכדנצר.
רבנו דון יצחק אברבנאל אומר שלנבוכדנצר לא היתה סתם מחלה, אלא "מרה שחורה" – דיכאון הבא בשיעור מופלג עד שהיה מואס בני אדם ובורח מהם ושוכן במדברות, והיה מואס מאכלי המלכים והיכליהם עד שחשך זיוו ותארו ושערו וציפורניו גדלו מאוד, והיה מאכלו עשב השדה כבעלי החיים. ליבו היה מלא במרה שחורה, מחשבותיו לא היו כמחשבות בני אדם וליבו היה כלב חיה. כל בני האדם האחרים היו רואים אותו והיה נראה להם כלפי חוץ כאדם רגיל – בעוד שרוחו היתה כשל שור. מסיבה זו לא מרדו בו עבדיו, ולא מלך אדם אחר במקומו בתקופה הזו (אע"פ שחכמים אומרים שאויל מרודך בנו מלך באותן שנים במקומו).
כך או כך, הקב"ה הסיר מנבוכדנצר את המחשבה, את צורת האדם, והוא הפך להיות כחית השדה לעניין זה. לאחר שבע שנים שדעתו עזבה אותו, נבוכדנצר נושא את עיניו לשמיים – במה שמסמל את התעלות האדם מן הבהמה, שכן הבהמה מביטה על הארץ: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג', כא). הרמת המבט האנושית היא ההפנמה שיש מישהו מעליך, וזו היתה רפואתו של נבוכדנצר.