בפרק הקודם, הנביא נצטווה להסגר בביתו, לשתוק ולהאלם דום. עתה, הגיעה שעת היצירה. הוא נמצא בביתו ואלוהים אומר לו: עשה מיצג. קח לך לבנה וחוקק עליה את ירושלים, ומסביבה תבנה מצור. לבסוף, קח לך מחבת ברזל והצב אותה בינך לבין העיר. המחבת תסמל את קיר הברזל אשר בין אלוהים לבין העיר אשר במצור, כאשר הם אינם רואים זה את זה.
המיצג הזה יש בו השפעה אדירה על חיבור שמים וארץ ועל חיבור האנושות לאלוהים. לשם הבנת הדברים, נעיין בגמרא במסכת ברכות (דף לב:), בה נאמר: "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנא': (יחזקאל ד', ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר". הרב קוק מסביר בפירושו עין אי"ה, שבית המקדש (וכן ירושלים כולה) הוא הפכו של הברזל. ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור - אך לא ממש של ברזל. על אבני המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל" (שמות כ', כא), ובארו חכמים שהברזל נבנה על מנת לקצר ימיו של אדם, ואילו המזבח ועבודת הקרבנות היתה כדי להאריך ימיו של אדם. וכך מגדיר הרב קוק את מטרת המקדש: "לאחד כל באי עולם על ידי כח השלום ואור ה'. ומשחרב בית המקדש, נפסק קולן של ישראל מלהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב - נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם, וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, כל התקיף מחברו - בולע את חברו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית". העולם הפך להיות חית המתכת, חית הברזל. מחבת הברזל הורידה הרס והרג רב בעולם על ידי המלחמות. ומפני תגבורת כח הברזל, אין ישראל יכולים להתקרב לאביהם שבשמים לרומם את קרנם בעולם.
מעיר הרב קוק דבר נוסף: לא לחינם נצטווה יחזקאל לקחת דווקא מחבת ולא כלי אחר. זאת כדי לרמוז לנו שהסיבה של הריב בין בני אדם במלחמת הקיום כביכול שלהם זה בזה - כל זאת בא מתוך הנטיה למותרות (המחבת מייצגת כלי שמייצר מאכלי מותרות ועינוגים). שהרי אם היו מלמדים בני האדם את עצמם בסיפוק, שיהיה להם מה שראוי להם ולא יותר - היה מה שיש בעולם מספיק לכל תוצאות הארץ (דברים כדוגמת אלו מצאנו בספר חובות הלבבות וכן בספר מורה הנבוכים לרמב"ם).