בפרק ב' ירמיהו נכנס לתפקיד הנביא ברצינות רבה ומיד מתחיל במלאכת התוכחה. הוא קורא לעם ישראל: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?" חכמים אומרים: "כל נבואה שנצרכה לדורות - נכתבה". על כן, הדברים הנוקבים שאומר כאן ירמיהו מדברים גם אלינו - הן ברמה האישית הפרטית והן ברמה הלאומית. בדברינו, נתמקד ברמה הלאומית. אומר הנביא: "כי עברו איי כיתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו, הן היתה כזאת? ההימיר גוי אלוהים - והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל". "איי כיתיים" - זהו המערב ותרבות המערב. "קדר" - זו תרבות המזרח. הנביא קורא כאן לעמ"י לראות כי במזרח ובמערב דבקו באלוהיהם, "והמה לא אלוהים" - שהיו עובדים לאש אף על פי שידעו שהמים מכבים את האש לא היו ממירים אלהותם. כלומר, על אף שידעו שתרבותם ודתם לוקות בחסר, דבקו בהן ולא זנחו אותן. לעומת זאת, "עמי המיר כבודו בלוא יועיל".
וכמו אז - גם היום. את הדברים הללו שהשמיע ירמיהו אז עלינו להשמיע גם היום. אנחנו צריכים להבין מהי הנקודה הערכית של עם ישראל. בל נפנה לדברי ההבל המושמעים לרוב וגורסים כי מדינת ישראל היא מדינה מערבית ותרבותה מערבית היא. וכי לכך נטשנו רכושנו ומעמדנו בחוצה לארץ ובחרנו לעלות ולהתייסר בבנין הבית הלאומי? ואם לכך ייחלנו ושאפנו, הלא אין זה הוגן כלפי אותם תושבים מקומיים שהיו בארץ באותה העת שיסברו ובצדק כי אין זו אלא מזימה מערבית קולניאליסטית נוספת ששמה לה למטרה להשתלט על חבל ארץ נוסף מאדמת האסלאם. לא לכך באנו ארצה! ירמיהו קורא לנו מאחרית ימי בית ראשון וקולו מהדהד ונשמע עד היום. לעם ישראל יש תרבות מיוחדת משלו. עלינו ללמוד מן הגויים שדבקו בתרבותם ולדבוק אף אנו בתרבותנו המיוחדת ובמוסר הנביאים הייחודי לנו. וכאשר הצבע המוסרי, התרבותי, הדתי המיוחד של עם ישראל יהיה נוכח כפי שצריך במדינת ישראל, אז באמת נוכל להיות "אור גויים".