בפרק זה החותם את ספר חגי, הנביא חגי מצטווה ללכת ולומר דברי עידוד לזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה: "אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר: אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו (חגי ב', כא-כב). מדובר בסדר עולמי חדש שיעשה על ידי אנדרלמוסיה והריסת כל המבנה הפוליטי הקודם. הקב"ה הלא הוא "בעל מלחמות" - כאשר בני אדם יוצאים למלחמה, הוא דואג לקדם את עולמו בעזרת ניוון של המלחמה. וכפי שאומרים אחינו האשכנזים בתפילת שחרית: "פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶׂה חֲדָשׁות. בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת... אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ מְהֵרָה לְאוֹרוֹ" - ע"י המלחמות הקב"ה גם "זורע צדקות, מצמיח ישועות" וכו' ולבסוף מאיר על ציון ודרכה לעולם כולו, הוא משתמש בפוליטיקה ובכליה ההרסניים בחלקם כדי לקדם את ההיסטוריה.
ובסוף דבריו אומר אלוהים לזרובבל: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (שם, כג). כשלמדנו את ספר ירמיה כ"ב קראנו את הפסוקים הקשים שהוטחו בכניהו מלך יהודה: "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ… כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה" (ירמיה כ"ב, כד - ל). והנה לפנינו ניצב זרובבל בן שאלתיאל - מזרעו של כניהו - והוא יושב על כסא המלוכה בירושלים. הכיצד? על שאלה זו השבנו בעבר ואמרנו שכניהו עשה תשובה לאחר ששמע את הדברים הללו, ובתשובה יש כח גדול לבטל את הגזירה. דבר מעניין הוא הדימוי ל"חותם", הגולם בחובו כמה משמעויות: האחת, חותם מלכות מסמל שמעלתו של זרובבל תגדל. השניה, שההשגחה האלוהית תהיה עליו יום ולילה כטבעת. רבינו משה אלשיך, מגדולי חכמי צפת ודרשניה הוסיף, שהחותם של אותם ימים היה עשוי באותיות החפורות ושקועות אל תוכו, וכאשר חותמים בו על טיט, שעווה או חרס, נוצרות אותיות בולטות. ניתן לומר, כי האהבה ה"שקועה", האהבה שהיתה ושקעה בין אלוהים לכניהו כעת חתמה את חותמה בימי זרובבל ושבה להיות בולטת לעין כל.