בחג הפסח אנו חוגגים את המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים. אך איננו חוגגים רק את מה שהיה, אלא גם את ההווה והעתיד. את יציאות מצרים הפרטיות, הלאומיות והכלל עולמיות. כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כשחכמים מציינים את המילה "אדם", אנו מבינים שכל אדם במשמע. יהודי ושאינו יהודי. יציאת מצרים היא תהליך שצריך ליישמו בכל מקום בעולם שיש בו מצרים.
בהגדה של פסח ישנה עוד אמירה המנוסחת במילים "בכל דור ודור". כוונתי כמובן למשפט "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". האווירה של שני המשפטים שונה עד תהום. היו ימים שחורים כשהיינו בעומק הגלות, בהם לא יכולנו לראות את עצמינו כיוצאים לחירות. מרוב צרות ורדיפות לא היינו פנויים לדבר על חירות ואחווה. עיקר מאוויינו היה לשרוד ולהינצל.
אם נשים לב נראה שדברי חכמים שציוונו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, נאמרו במשנה ונפסקו להלכה. מאידך, אין כל חובה על אדם לראות את עצמו בכל דור ודור כאילו עומדים עליו לכלותו. הקטע הזה הוכנס להגדה על ידי אחד מעורכיו והוא משמש כהקדמה לשבח והודאת הבורא שהצילנו מיד שונאינו.
כיום, שתי ההסברות הללו מולידות תנועות שונות: ההסברה שנותנת משקל יתר לתודעה שעומדים עלינו לכלותינו מולידה בהתאם רוח התגוננות והתכנסות מצמצמת. סבורני שאחר שיש לנו עצמאות, עלינו לשנן יותר את המשפט המקורי והמחייב. עלינו כעם וכיחידים, לראות את עצמינו ואת זולתנו- כל מי שנקרא בשם אדם – כאילו הוא יצא ממצרים. לפעול להוציא עולם ממצריו. כבר ניתנת לנו האפשרות לעסוק יותר בעניין האוניברסאלי. אולי נצליח לבשר את בשורת החירות לעולם כולו עד שכל אדם יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
(ערב פסח תשע"ו)