חג הפסח נקרא גם חג המצות וגם חג החירות. בחג הפסח אנו אוכלים מצות שהם "לחם עוני", וגם עורכים שולחן ומסבים בו כמלכים. לא טועמים את החירות עד הסוף. אוכלים מצות ומרורים ונזכרים בעוני, בשעבוד ובעבדות. למה?
צמד המילים "יציאת מצרים" מלמד שהמצריים היו אמורים לצאת ממצרים, (כמו "יציאת התלמידים", או "יציאת פמליית הנשיא"). בסופו של דבר רק עם ישראל יצא ממצרים, אך המצרים נשארו במצרים. במילים אחרות: עם ישראל יצא לחירות, אך האנושות לא יצאה לחירות. אביב העמים לא הגיע לידי ביטוי אמיתי.
רוח האדם בכללו נותרה שואפת אל החופש, אך החופש והחירות לא מתחלקים בשווה בין כל באי עולם. היהדות לקחה על עצמה אחריות, ומאז היא מקווה ומתפללת לראות את האנושות יוצאת מעבדות לחירות. לכן, בחג החירות שלנו אנו ממעטים את שמחתנו על החירות שזכינו לה באמצעות אכילת המצה, "לחם עוני". אנו טועמים את החירות, אך לא שוכחים שיש עבדות בעולם. לא עוצמים את עינינו ומספרים לעצמנו שהכול טוב.
כאשר נאכל מצה ומרור, נזכיר לעצמנו שיש אנשים בעולם שאינם יודעים טעם חירות מהו. שיש בעולם יחידים או אומות שעדיין אוכלים את לחם העוני מידי יום ביומו. שיש מקומות בהם רוח האדם עדיין נתונה במצרי הנפש.
ועתה, כמה מצער שחמץ ומצה הופכים למלחמות כשרות וחוקי עזר עירוניים ויבשים, במקום שנבין ונבטא את לב העניין. במלחמות מיותרות אלו אנו מחמיצים את ההזדמנות שלנו למחשבה טובה ומועילה שתוליד מעשים טובים.
בואו נזכור את מחויבותנו להוציא את עולם המחשבות והרצונות הטובים שלנו ושל זולתנו לחירות! תאכלו מצה שבוע ימים. זכרו בחג החירות את לחם העוני. זכרו שיש עניים בעולם. זכרו שעדיין אין העולם בן חורין. תזכרו ותפעלו להשגת חירותו.
בזמן שנאכל את המצה, נביט בה. נראה אותה בענוותנותה. בצקהּ לא תפח. אף אנו נעשה כמותה; זכינו וטעמנו טעם חירות, אך נזכיר לעצמינו שלא לתפוח ולא להתגאות. נזכור שיצאנו לחירות בכדי לקחת אחריות. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות!
(ערב פסח תשע"ה)