כולם חושבים שאני עיור וחרש. לא רואה לא שומע! אפילו רבקה בטוחה בכך.
אני רואה טוב מאוד. אני נוהג לצאת לשוח בשדה לפנות ערב. מידי פעם אני פוגש את עשו בשדה. הוא עושה שם משהו רחוק מאוד ממה שאני עושה. כשראיתי את מעשיו בשדה בפעם הראשונה נחמץ ליבי. התחבאתי מפניו שלא יראה שראיתי אותו. אני לא רוצה להביך אותו. בכל זאת אני אוהב אותו.
אני אוהב איך שעשו צד אותי בפיו. יותר נכון: איך שהוא חושב שהוא מצליח לצוד אותי בפיו. יום אחד הוא נכנס לבית בענוות-חן ועיניים מושפלות, ושאל אותי בקול מתחסד: "אבא, איך מעשרים את המלח?" שמעתי את רבקה לועגת ומפטירה: "פחחח....". התעלמתי ועשיתי עצמי כלֹא-שומע. אמרתי לו: "בני המתוק והצדיק, שאלה גדולה שאלת; דע לך שמלח פטור מן המעשר כיוון שאינו מגידולי השדה".
אתם מבינים; אני יודע שהוא מרמה אותי ומשחק אותה צדיק לידי. ודווקא בגלל זה אני אוהב אותו. תבינו, אם הוא כל כך משתדל להסתיר ממני את הצדדים הרעים שבו, סימן שהוא מכיר בהם שהם רעים ושצריך להתבייש בהם. הבושה מוכיחה שביסודו ושורשו הוא ילד טוב. ילד מבולבל. יהלום שצריך ללטש אותו באהבה.
מ.ש.ל.
אני אוהב את עשו!