הזקנה נתפשת בעיננו כזמן בו כוח היזמות של האדם נחלש. הוא יוצא לפנסיה ולפעמים אין חפץ בו. אולם אברהם, רק בגיל זקנה התחיל לממש את ייעודו. כך גם שרה, כשהיתה בת תשעים שנה ילדה את בנה היחיד. אברהם ושרה היו זקנים ויזמים, ו"לא עשו לעצמם הנחות".
הביטוי "בא בימים" האמור אצל אברהם, אינו רק תיאור הזמן שחלף אלא תיאור מהות חייו. אברהם בא אל תוך הימים ומילא אותם בתוכן. לכל יום יש תכנית, אין יום שהולך לריק. אברהם ושרה אינם מעבירים את הימים אלא באים בהם, נכנסים אליהם במלוא פעילותם. על ידי כך הם באים בסוף ימיהם עם הימים, הם עמוסים בימים מלאי פעילות וברכה. ניתן אפוא לומר שאברהם ושרה נלחמו בזקנה על ידי שהיו באים בימים, בכך שהם הביאו עשייה ומשמעות לכל יום.
אפשר גם ש'לבוא בימים' רומז על התייחסות נכונה לימים. אברהם ושרה מפנים מבטם לקראת הימים הבאים ולא אל העבר. ההבטה והשהייה בעבר משתקת. אשת לוט הביטה לאחריה וראתה את כל עברה ההרוס ותהי נציב מלח. אילו אברהם ושרה היו מתבוססים בעברם, ברדיפות הנוראיות שחוו, בניסיונות ובמריבות – היו מתקשים להתקדם ולבנות עולם. אך הם 'באים בימים', מביטים על הימים הבאים ומביאים את עצמם אליהם. [אחד מטכסיסי החינוך הוא להיות מסוגל להיכנס אל עולמם של ילדיך ונכדיך, לראות את הימים כפי שהם בהווה ולא כפי שהיו בעבר]. ברגע שאברהם הפסיק להיות רעב לימים הבאים הוא נפטר "זקן ושבע".
לכך הפרשה המספרת על מות שרה נקראת דווקא "חיי שרה". בשעת מותה של שרה התברר שחייה היו מלאים במאה עשרים ושבע שנותיהם. רש"י אומר שהמילה "שנים" נכתבה שלוש פעמים כדי לציין שחיי שרה "כולן שווים לטובה". את כל יחידות הזמן היא מילאה בפעולות יזומות להיטיב. יש אנשים שהם מתים בעודם חיים. היום שלהם מת, הפעילות הטובה מתה. מעין מצבות מהלכות. כך אמרו חכמים על הרשעים שבחייהם קרואים מתים. ואילו הצדיקים רעננים ומתחדשים בכל שנותיהם.
באותו עניין נאמר בהפטרת השבוע "והמלך דוד זקן בא בימים". לתאר את דוד כזקן מופלג זו הגזמה. דוד לא הגיע לגיל שבעים. אך אחרי שהבנו שתוכן הימים הוא הקובע את זקנותו של האדם ראוי דוד שנכנהו זקן בא בימים. דוד היה מנצל את הזמן שלו, ואפילו בלילות היה ישן זמן מועט כדי להספיק לשיר ולהלל לה'. שבעים השנים שחי בעולם הזה נחשבים כפולים מחיי אדם רגיל, כאילו חי מאה וארבעים שנה. על חיים כאלו ניתן לומר "זקן בא בימים". התורה מעריכה אריכות ימים פונקציונאלית יותר מאשר כרונולוגית.
כאשר שרה מתה היה אברהם בן 137 ועושה רושם שהוא לא האט את הקצב. אדרבה, אחרי שהספיד וביכה את שרה כראוי הוא קם, יוזם ופועל; "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור וגו'". את הקרקע הראשונה שלו בארץ קונה אברהם אחר מות שרה. בהמשך הוא אינו שוקע באבל והתכנסות אלא מחפש שידוך לבנו יצחק. החיים לא נעצרים. אחרי שיצחק נשא את רבקה לאישה, וההמשכיות המובטחת כבר יצאה אל הפועל, "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". אם עד כה היו לו שני ילדים מעתה יתווספו עוד שישה: זמרן יקשן מדן מדין ישבק ושוח. אברהם היה יכול להסתפק ביצחק, הרי עליו אמר לו ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע". הוא לכאורה עשה את שלו, אך המפעל החינוכי הגדול למען יישובו של עולם צריך להמשיך, ואברהם לא רואה את עצמו פטור ממנו. בכך הוא מקיים את דברי רבי יהושע שאמר: "נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר (קהלת יא, ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (יבמות סב:).
נשווה בנפשנו: לו אברהם היה 'יוצא לפנסיה' בגיל שבעים וממאן להמשיך לפעול, הרי שהיה נשאר באור כשדים או בחרן ולא היה יוצא למסעו, לא היה זוכה לברית בין הבתרים ולעשרה ניסיונות שהחלו כולם רק לאחר מכן. שם ה' לא היה מתקדש על ידו.
"מעט אנשים יודעים להיות זקנים", אמר הסופר פרנסואה דה לה רוֹשְׁפוּקוֹ. ואילו הגנרל האמריקני דאגלס מקארתור אמר: "אנשים מזדקנים רק כאשר הם נוטשים את האידיאלים שלהם. השנים מקמטות את העור, אך השעמום מקמט את הנפש". והסופר היהודי צרפתי אנדרה מוֹרוּאָה תיאר את חסרונה של הזקנה: "הצרה האמיתית שבזקנה אינה רפיון הגוף, אלא אדישותה של הנשמה."
אם נבחן את זקנתם של אברהם ושרה ניווכח שמעולם הם לא היו משועממים, נשמותיהם הגדולות לא היו אדישות כלל, ותמיד בחרו בעשייה. אפילו כששרה לא יכלה ללדת היא מבקשת מאברהם שייקח את שפחתה אולי תיבנה היא ממנה. בקיצור, הם ידעו איך להיות זקנים.