בספר בראשית התורה מספרת על שני אישים שעמדו בניסיון; אברהם בעקדה ויוסף אצל אשת פוטיפר. שניהם זכו לעבור את המבחן בגבורה ולקבל ציון כ"יראי א-לוהים". על אברהם אחר סיפור העקדה נאמר "עתה ידעתי כי ירא א-לוהים אתה", ויוסף יעיד על עצמו "את הא-לוהים אני ירא".
את שני הסיפורים התורה פותחת ומסיימת במילים "ויהי אחרי הדברים האלה". בנוסף, יש קשר לשוני המרמז לקרבה בין שני הסיפורים: באברהם נאמר "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי". וכאשר יוסף עומד בניסיון וממאן לשמוע בקול אשת פוטיפר הוא משתמש באותן מילים "וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים". יוסף שאב את כוח עמידתו בניסיון מאברהם אבינו. העבר של אברהם השפיע על ההווה של יוסף. על כך אמרו צדיקים שהאדם העומד בניסיון משאיר כוח רוחני לצאצאיו שיוכלו לעמוד בניסיונותיהם.
הגמרא מביאה את יוסף כדוגמא לעומק הדין בבית דין של מעלה: "רשע (שבא לדין) אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף. אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי. אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה (תהלים קמו, ז) "ה' מתיר אסורים". הריני כופפת קומתך – "ה' זוקף כפופים". הריני מסמא את עיניך – "ה' פוקח עורים". נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא" (יומא לה:).
לכאורה טוב היה ליוסף לשכוח את העולם שממנו הוא בא, יותר נכון, שממנו גורש. נער בן שבע עשרה שחווה שנאת אחים על בשרו, שעבר מיד ליד ונמכר לעבד במחיר אפסי, שירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא, שבגד הפסים שלו הוחלף בכתונת משרתים. ואז, אחרי שבנה לעצמו סוג של מעמד כמשרת בכיר בא הניסיון. אשת אדוניו זורקת לו חבל. היא יכולה לפצות אותו על בדידותו ולנחם אותו על עברו הכואב, היא יכולה להיות העתיד שלו אחרי העבר שראוי להימחק. בטח איזה קול פנימי היה אומר לו שאחרי מה שהוא עבר יש לו הנחות, שהניסיון גדול ממנו.
מהו הנשק שבו יכול יוסף להשתמש מול הנפילה המוסרית המתחוללת לנגד עיניו? מה יכול להציל אותו מהחטא? השיבה אל העבר, אל דמות האב: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" נפתח חלון הזמן שבין העבר להווה והוא רואה את אביו כשהוא מצייר לו את העתיד: "אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?" (סוטה לו:).
נראה לבאר שניסיונו של יוסף מתבטא במלחמת הזהויות בה היה נתון. אם יוסף היה נשמע לאשת פוטיפר הוא היה מאבד את זהותו העברית ונטמע בתוך מצרים. המעבר בין העברי למצרי נעשה על ידי המעבר בין המוסרי לטבעי. את העריות המוסר אוסר והטבע מתיר. מצרים הייתה משועבדת לטבע ועל כן המצרים היו שטופי זימה וארצם נקראת "ערוות הארץ". הניסיון שעמד בפני יוסף הוא האם לשמר את זהותו המוסרית שנעוצה בעברו המשפחתי העברי או לקבל על עצמו את הזהות המצרית העכשוית והטבעית ולהיטמע בה? באה דמות דיוקנו של אביו והראתה לו שלזהות העברית של העבר יש עתיד. הוא ייכתב עם אחיו על אבני החושן והם יינתנו על לב אהרן. במילים אחרות: במצב ההווה יש קלקול באחווה, יש שנאת אחים וצער רב, אבל בעתיד יהיה תיקון לאחווה. לאחים כולם יהיה מקום על לבו של הכהן הגדול.