קוראים לי נח כי זה מה שאני רוצה: שיהיה לי נֹחַ. אני בוחר לחיות באזורי נוחות. אני נח לשמיים מאוד. מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי ה'. גם לעצמי אני נֹחַ. אני עושה הנחות לעצמי. לאחרונה ה' החליט להכחיד את החיים בעולמו. אני מניח שזה לא עניין שלי. אני לא מתערב לו בתכניות. העולם שלו אז שיעשה בו מה שהוא רוצה! הוא גילה לי שהוא הולך להביא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. האמת, הרעיון לא נראה לי מוצלח. אך זה לא עניין שלי. מה הוא רוצה ממני? למה הוא סיפר לי? לא אכפת לי. אני לא מתערב. על פי ציוויו בניתי לי תיבה לנוחיותי ויצאתי ידי חובה.
התורה עשתה לי הנחות וצמצומים עד שהעלימה ממני את כל התארים להם זכיתי. שימו לב: בתחילת הסיפור נקראתי "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים"(ו, ט). ביום שהוחלט להביא את המבול קרא לי ה' ואמר: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי "צַדִּיק" לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (ז, א). שמתם לב שנשארתי רק צדיק ואת תואר ה'תמים' איבדתי? בהתחלה זה צרם לי מאוד, אך הרעש של המבול והעבודה הקשה בהחזקת התיבה ובהאכלת בעלי החיים השכיחו ממני את העלבון. נותרתי ערום מכל התארים שלי, כלשון הכתוב "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ" (ז, כג), נח סתם. לא צדיק ולא תמים. אחרי שיצאתי מהתיבה לימי חולין שגרתיים התחלתי לשקוע בחול "וַיָּחֶל נֹחַ" (ח, י) נעשיתי חולין.
בסופו של דבר הבחירה שלי לחיות רק באזור נוחות עלתה לי ביוקר. המבול נקרא לדורות עולם על שמי "מֵי נֹחַ" (ישעיהו נד, ט). לא הייתי נח כל-כך לבריות. עצוב.
כשיצאתי מהתיבה וראיתי שהעולם חרב בכיתי נורא, אבל זה היה מאוחר מידי. עוד אשוב בספר שמות ואתקן את אשר הֶעֱוֵיתִי. שוב אהיה בתיבה שתשוט על פני המים. אנצל ממבול היאור המטביע תינוקות שהושלכו אליו. אבל כשאגדל אתפלל לה' שיציל את ברואיו. אבקש ממנו שימחל לחטאם ואפילו אתווכח עמו שיסלח לחטאתם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (שמתם לב שבאותיות "מְחֵנִי" מסתתרים אותיות "מֵי נֹחַ"?).