עשרים ושתיים שנה לא ראה יעקב את יוסף. 22 שנה של ריחוק צער וגעגועים. התורה מספרת על הפגישה המרגשת "ויאסֹר יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גֹשנה, וַיֵּרָא אליו, ויפֹּל על צואריו, ויבך על צואריו עוד" (מ"ו, כט). מלשון הפסוק לא ברור מי בכה על צווארי מי? הרמב"ן מפרש שיעקב הוא זה שבכה על צווארי יוסף, שכן דרך האב הזקן לבכות על בניו ואין דרך הצעיר ליפול על צווארי אביו. גם רבי אברהם בן הרמב"ם סבור שיעקב הוא הבוכה "וקיצר המקרא להזכיר רק בכיית יעקב לפי שהיתה גדולה יותר ומרובה, או אולי נשמר יוסף מלהרבות בבכייה שהיה חס על לב יעקב שלא ירבה בבכייה מפני בכייתו". גם הרלב"ג אומר שיעקוב לא רצה לבכות הרבה והסיר את יוסף ממנו כדי שלא ימות מהתפעלות השמחה.
לעומתם רש"י מפרש שיוסף הוא שנפל על צווארי אביו ובכה: "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". בעלי המוסר מצאו כאן מקום לשאלה: אם היה זה זמן קריאת שמע מדוע יוסף לא קרא? ואם לא היה זה זמן קריאת שמע מדוע יעקב קרא?
"ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אדם מצווה למסור את הדבר היקר לו ביותר על אהבת השם. והדבר היקר ביותר שיש לאדם עלי אדמות הם חייו. ובדרך כלל אדם שחייו טובים הם יקרים לו יותר מאדם שחייו רעים. יעקב אבינו לא ראה שלווה מימיו. הוא סיכם לפרעה את חייו במשפט: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". לבניו הוא התלונן "עלי היו כולנה", אמרו הדרשנים על"י ראשי תיבות עשיו לבן יוסף; אף אחד מהם לא הניח לו שלווה. עשיו רדף את חייו, לבן רדף את פרטיותו ואת עצמאותו ויוסף האהוב עורר עליו את הרוגז. יעקב אך הגיע ארצה אחרי שזרחה לו שמש ההצלחה והנה שבר "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". הבן האהוב שלו נעלם "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז". עתה, כאשר הוא מגיע למפגש עם בנו יוסף הרי זו השעה הטובה והיקרה לו מכל תחנות חייו. את השעה הזו הקדיש יעקב לאהבת השם יתברך.
(סוכם משיחתו של הרב).