יצחק הוא היחיד מבין האבות שהתחיל וסיים את חייו בארץ ישראל. הוא גם לא יצא מגבולותיה מעולם. יצחק היה בעל שדות ויבול רב, בשונה מאביו אברהם ובנו יעקב שהיו בעלי מקנה ורועי צאן. יצחק מושרש בקרקע. התורה מתארת אותו כאיש פסטורלי המחובר אל הטבע, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". את המילה לשוח מפרש האבן עזרא כטיול בין השיחים, רשב"ם מפרש "לשוח" לנטוע ולהשגיח על הפועלים הנוטעים אילנות ושיחים בשדותיו. אך חז"ל פירשו את המילה לשוח מלשון שיחה, ואמרו שיצחק הוא שתיקן את תפילת המנחה (ברכות כו:).
יתכן לחבר את הפירושים לעניין אחד: אמנם יצחק יצא לטייל בשדה, לעובדו ולשומרו, אבל התעסקותו במלאכתו וטיולו היו בדרגת תפילה.
הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג נא) מחבר בין עושר האבות לעבודתם הרוחנית ולתקוותם להקים אומה שיודעת את השם. הם עסקו בממון כדי שיוכלו להקים אומה שתכליתה לעבוד את ה'. כך שעצם העיסוק הגשמי יש לו כוונה רוחנית והוא הופך בכך להיות רוחני. כיוצא בדבר פירש הרמב"ם בהלכות דעות (ג,ג) את הפסוק "בכל דרכיך דעהו", שהאדם צריך לכוון את כל הצלחת ענייניו הגשמיים כדי שימצא כוח ושלווה לעניינים הרוחניים.
יצחק אהב את עשו כיוון שהיה להם ענין משותף ומרחב מחיה משותף: השדה. אך מה רב ההבדל, בעוד שאצל יצחק שימש השדה הגשמי כמרחב בו יוכל להתבודד ולשפוך את נפשו הרוחנית, היה השדה לעשו כמרחב להשתלטות וצידה ולמילוי צרכיו החומריים ומאוויו הנמוכים. יצחק שב מן השדה עטוף בתפילה ועשו שב מן השדה והוא עייף ובהול ל"הלעיטני". השדה אותו שדה, הוא יכול להשפיל את האדם כעשו ולרוממו כיצחק. כך גם ההתעסקות של כל אדם בעבודת האדמה יכולה לרוממו ויכולה להשפילו, כפי שדרש רבי אלעזר: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנאמר (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומאידך אמר אותו חכם "אין לך אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמות סג.).
יצחק יצא אל השדה בסוף היום, בזמן תפילת מנחה. המקובלים אומרים שזמן תפילת מנחה הוא שעת דין. לאור דבריהם ניתן לומר שבסוף היום, כאשר אדם חוזר מהשדה שבו עסק לפרנסתו, הוא עומד לדין על השדה שלו ופעילותו בו: האם היה זה שדה של שיחה והתעלות או של צידה והשתלטות?