מאז מסרתי את הסימנים המוסכמים ביני ובין יעקב ללאה דם רע זרם בינינו. הקנאה והתחרותיות צמחו בינות ערוגותינו. האהבה ליעקב והרצון להיות בקרבתו שיבשה לנו את האחווה.
לאה ילדה ארבעה בנים. את שמותם היא קראה על שם המתיחות וההתנצחות בינינו; ראובן על שם שראה ה' בעונייה. שמעון שמע ה' לה (ולא לי). לוי על שם שמהיום יעקב מוכרח להילוות אליה ולהעדיף את קרבתה על קרבתי. ביהודה הניצחון הושג, לא נותר אלא להודות לה'.
גם אני לא טמנתי ידי בצלחת. לבנים שנולדו לבלהה שפחתי קראתי דן ונפתלי. ניצחתי במעט את לאה אחותי בדין נפתולים ומאבקים שהיו לי עִמה. זו האווירה שבה גידלנו את השבט. אתם מבינים מה זה עשה לילדים. מילדותם הם עסוקים בהתנצחויות.
ואז נולד לי בן.
סוף סוף ניצחתי. רציתי לקרוא לו אסף. סוף סוף אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. אך ברגע האחרון שאלתי את עצמי: מה אני עושה? למה להשליך את היחסים המתוחים ביני ובין לאה אחותי ובין ילדיי לילדיה על הרך הנולד? שיניתי את כיוון החשיבה שלי. החלטתי לקרוא לו יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר.
זה האח הראשון בהיסטוריה ששמו מעיד עליו שרצונו לבקש את האחווה. הוא שיכריז "את אחיי אנוכי מבקש!"