אליעזר נשלח על ידי אברהם אדונו לבחור כלה ליצחק מבלי לשאול לדעתו של יצחק ומבלי לערב אותו בעניין. מבחן ההתאמה שעושה אליעזר לאישה המיועדת מעלה תמיהה: הרי יצחק הוא צדיק של מידת הדין, בשונה מאברהם שהיה צדיק של מידת החסד, ואילו אליעזר בוחן את הכלה המיועדת לפי מידת החסד של חמיה, ולא כמידת בעלה העתידי. הלא דבר הוא?
בנוסף, החסד של רבקה הוא קיצוני ויוצא מגדר הרגיל. זהו חסד על סף הפראייריות. אם מתבוננים בסיטואציה ניתן לראות שהיא יכלה לפטור את עצמה מלהשקות את אליעזר וגמליו בכמה תירוצים והסברים שהיו מתקבלים על הדעת, כדברי האברבנאל המלבי"ם ועוד, כדלהלן:
· הרי אליעזר עמד על עין המים בשעה שביקש ממנה: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך". יכלה רבקה לומר לו "אתה כבר עומד על עין המים, התכופף קצת ותשתה כמה שתרצה".
· בשעה שעמד אליעזר על עין המים יצאו בנות העיר לשאוב. יכלה רבקה להשיב לבקשתו: ב"למה נטפלת דווקא אלי? יש כאן עוד בנות. תבקש מהן".
· אחרי שרבקה מילאה את הכד והטעינה אותו על שכמה, אליעזר ביקש ממנה שתשקהו, ויכלה לטעון לו "הכד כבר טעון על שכמי וקשה לי להורידו ולהשקותך. בקש מנערה אחרת שעדיין כדה על ידה ויותר קל לה להשקותך".
· ואם כבר החליטה להשקותו הייתה יכולה שלא לטרוח ולהוריד את הכד על ידה, אלא להציע לו שיתן יד ויטה את הכד ויורידו משכמה. אך היא בעצמה הורידה את כדה. שמא לימדה עליו זכות מתוך רגישות, אולי יש לו נכות כלשהי ואינו יכול להרים כד כבד.
· הוא ביקש גמיאה אחת, "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", והיא ענתה שתה כל צרכך (מדרש לקח טוב). מה גם שביקש רק מים בשבילו והיא מעצמה הציעה להשקות גם את גמליו – תוספת המרובה על העיקר פי כמה וכמה. בהמשך היא הציעה גם אוכל לגמלים "גם תבן גם מספוא רב עמנו".
· רבקה יכלה לגייס טיעון הלכתי ולהימנע מלשאוב. לפי ההלכה אנחנו עוזרים למי שמוכן לגלות נכונות לעזור לעצמו. המשנה מביאה דוגמא בחמור שכרע תחת משאו, שמצווה מהתורה לעזור לבעל החמור לפרוק ולהטעין מחדש, "עזוב תעזוב עמו". חז"ל הדגישו "עמו" ולא לבד, שאם הלך בעל החמור וישב ואמר "הואיל ומצוה עליך, אם רצונך לפרוק פרוק" – פטור, שנאמר "עמו". גם כאן, אליעזר ועשרה מאנשיו יושבים ומביטים בהשתאות ובשילוב ידיים איך שהנערה הצעירה יורדת אל הבאר במרוצה, שואבת, מעמיסה ועולה ומערה כדים רבים אל השוקת כדי להשקות את עשרת גמליהם. הייתה מתבקשת כאן תלונה מצדה: "למה אתה וחבריך אינכם נותנים יד?!". ובוודאי לאחר שאליעזר שתה ונרגע יכלה לומר לו "שתית רווית ונרגעת - עכשיו יש לך כוח להשקות את גמליך". אך היא רצה ושאבה לכל גמליו.
· רבינו יוסף חיים אומר שרבקה ברגישותה נזהרה שלא להעליב את אליעזר. אחרי שאליעזר שתה מהכד שלה היא רצתה לשפוך את המים שנשארו בכד, שהרי אינה מכירה אותו, ושמא הוא נגוע במחלה מדבקת כלשהי שעלולה לעבור דרך המים הנותרים. אבל לשפוך את המים הנותרים בפניו ארצה אין זו מידת דרך ארץ. לכך, היא שפכה את המים הנותרים אל שוקת הגמלים ומיד רצה לשאוב עוד כדים לכל גמליו. חסד עם עדינות ורגישות. רבי רפאל ברדוגו הראה איך גם בשפתה של רבקה ניכרים נימוסיה ועדינותה. הרי אליעזר אמר לעצמו שאם תאמר לו "שתה וגם גמליך אשקה" אותה הוכיח ה' ליצחק, ואילו היא בעדינותה לא השוותה אותו ואת גמליו במשפט אחד, אלא בתחילה אמרה "שתה אדוני" ורק כאשר סיים – "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות".
יצחק שחווה על בשרו את הדין בצורה קיצונית היה זקוק לאיזון. כדי שהאיזון יצליח מתבקש להפגיש אותו עם חסד קיצוני, כי כל איזון נעשה על ידי פנייה לצד הנגדי, כפי שפירש הרמב"ם בהלכות דעות. לכך ביקש אליעזר למצוא אישה שגומלת חסד בצורה יוצאת מן הכלל, ובכך יוכלו היא ויצחק לאזן את מידותיהם. ואכן יצחק ורבקה הצליחו בכך. הם הזוג הראשון בתורה שהתורה מעידה שהייתה אהבה ביניהם. הם זכו להוליד את יעקב המסמל את מידת התפארת, שהיא המידה המפוארת המאוזנת, הממצעת בין הגבורות לחסדים.