מעשיהן של רחל ולאה והתנהגותן במתח שבתוך בית יעקב מהווים אבטיפוס לדורות שיבואו אחריהן. המדרש קושר בין התנהגותה של לאה לבין התנהגות בנה יהודה וצאצאיה דוד מלך ישראל ודניאל איש חמודות. תכונת ההודאה שלה באה לידי ביטוי אצל צאצאיה: "לאה תפסה פלך הודיה (=אומנות הודאה) ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלוקי אבותי משבח ומודה אני".
וכמו כן רחל שלא הסגירה את דבר רמאות אביה ליעקב, והתאפקה כאשר גנבו ממנה את האיש שלה לנגד עיניה, הנחילה את תכונת השתיקה והאיפוק לבנה בנימין, ולצאצאיה שאול מלך ישראל ואסתר המלכה במצביהם המשתנים: "רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין (אנשי מסתורין, שתקנים), בנימין ישפה (האבן ה-12 בחושן שהיה חקוק בה שמו של בנימין). יש פה, יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול (שמואל א' י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה".
מעשה אבות ואימהות יעשו בנים. יש כח במידה המושרשת בהורים להמשיך בטבע אצל צאצאיהם.
כך פירש רבי לוי במדרש את הפסוק "לא יגרע מצדיק עיניו", לכל צדיק יש גון ועין (=צבע) משלו, הקב"ה לא יגרע מהצדיק את המידות הטובות שלו אחר מותו אלא הן ימשיכו ויהוו דוגמא אצל בניו. מכאן ששווה להתאמץ ולקנות מידות טובות בנפש ולהשאירן ירושה לדורות הבאים. על זה אמר שלמה "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו".
(מתוך בראשית רבה פרשה עא)