הציווי לעשיית הארון נאמר בלשון רבים: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים. ניתן לומר בדרך דרש שכל אחד ואחד צריך לעשות את הארון הפרטי שלו. מהתבוננות במבנה הארון וצורתו נוכל ללמוד כמה עניינים הנוגעים לאישיות הפרטית של כל אחד מאתנו:
לדעת רוב המפרשים לא היו רגליים לארון הברית והוא היה מונח על האדמה בלי חוצץ. כך צריכה התורה להיות מחוברת לחיים מעשיים וממשיים. אמנם קל מאוד לברוח לרוחניות מתבודדת מנותקת או מרחפת אך מוטל עלינו להכניס את הרוחניות לחיי היום יום.
מעל הארון היו "הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה". הם מלאי תעופה ושאיפה וכנפיהם פרושות למעלה לאמור השמיים הם הגבול. "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו", מתוך הבנה שהעבודה הרוחנית צריכה להיעשות באחווה ובדרך חיבור אל הכלל. "אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים", הכפורת היא כיסוי הארון והכרובים מוצבים מעליה ופניהם מוטים כלפי מטה. הם מלאי ענווה.
רוח הקודש היא פתיחת כנפי הכרובים שבנפש האדם (על פי פרקים בהצלחה המיוחס לרמב"ם). רוח הקודש מופיעה אצל אדם שמגלה פתיחות לקול שמגיע מחוץ לו. אדם נעול וסגור במעגל שלו לא יזכה לרוח הקודש. משה רבנו היה מכניס את ראשו בין שני הכרובים ושומע את הקול מדבר אליו. הקול היה מגיע מלמעלה מהמקום הפתוח שבכנפי הכרובים. לו היו הכנפיים סגורים יתכן שלא הייתה קליטה ולא היה הקול עובר. הכרובים נמצאים באדם בצורת שתי האונות שבמוח והשפעת רוח הקודש מגיעה דרך מקום תפילין של ראש. ללמדנו שאם האדם פתוח לשמוע את דבר ה' שמחוץ לו –יקבל. אך אם אין לו פתיחות למה שחוץ לו והוא מסתגר וחושב שהוא מקור החוכמה, ואינו מוכן לקבל מרבותיו או מחבריו - או אז יישאר עם עצמו ולא יזכה לשמוע את דבר ה'.
חכמים אמרו שהארון הכיל את הלוחות השניים ואף את שברי הלוחות הראשונים. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". ההוראה האישית הנלמדת מכך היא להכיר בכישלונות שלנו וגם מהם להפיק תועלת. האדם חווה בחייו הישגים הצלחות חוזקה ושלמויות, וגם הפסדים, כישלונות, חולשות ופגמים. צריך להניח בתוך הארון האישי שלנו את שני הלוחות גם יחד. להכיר בכוח העצמי בהישגים ובהצלחות, ועם זאת להתבונן גם על החסרונות והכישלונות ולהפיק מהם את הלקחים. בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג,א). התבוננות זו תהווה דחף וסיוע בידינו לשאוף ולהשיג שלמות. וכל ההחמצות הופכות להיות כוח מדרבן לתיקון.