בפרשת תזריע מובאים דיניו של המצורע. המצורע מוּצא אל מחוץ למחנה. בדד ישב. אסור לו להתחבר אפילו למצורעים כמותו. אסור לו לקרוא בשלום אף בריה. אם בטעות מישהו מתקרב אליו הוא מחויב לקרוא לו בקול ולהזהירו שיתרחק; "טמא טמא יקרא". כל שאר הטמאים שנמצאים מחוץ למחנה יכולים להתאגד, יכולים להתקרב איש לרעהו, אך למצורע אסור לבוא בחברתם. בדד ישב מפני טומאתו.
בדידות היא קשה. אדם חולה זקוק לחברה ולעידוד מנטלי כדי להירפא. ואם כן מדוע מרחיקים ומבודדים את המצורע בחוליו מהחברה ומהמחנה ואפילו משאר הנמצאים מחוץ למחנה?
חכמים ראו בצרעת עונש בגין לשון הרע והוצאת שם רע. הם דרשו את המילה "מצורע" בנוטריקון מוציא שם רע. הדיבור השלילי שלו סכסך בין בני אדם ומי יודע כמה בדידות ופילוג נוצרו מחמת לשונו הרעה. אי לכך, כדי שילמד כמה חמור מעשהו, התורה מצווה להעביר אותו סדרת חינוך.
הוא מוצא אל מחוץ לחברה ומטעימים אותו את טעמה המר של הבדידות. השעמום מתגבר והוא למד על בשרו את הערך של כל אדם. עתה הוא רוצה להיות בחברת כל אדם יהא אשר יהיה. הוא מתאווה לקרבתו, ורואה רק את מעלותיו. ראייתו השלילית זו שהובילה אותו לדבר סרה על אחרים נעלמת. בתום ימי טומאתו הוא שב אל החברה ואישיותו קורנת אהבה וחיבור. מעתה הוא יאהב ויחבר בין הבריות.