פרעה חולם חלום המשבש את סדר יומו. חלומו מתרחש בדיוק בליל יום הולדתו. לפני שנתיים במסיבת יום ההולדת פרעה חרץ את גורלם של שר המשקים ושר האופים. עתה פרעה לא ממהר לחגוג. הוא שרוי במבוכה, רוחו נפעמת וכולו דאגה וחרדה. חרטומיו אינם מצליחים להרגיעו בפרשנותם. הוא חש שדבר גורלי עתיד להתרחש, ואינו יודע את משמעותו. שר המשקים מספר לו על קיומו של עבד עברי, נער העונה לשם יוסף, שיודע פשרם של חלומות. לנער הזה יש 'קבלות', מניסיון אישי, "כאשר פתר לנו כן היה". פרעה מאיץ לקרוא ליוסף, וכמו בסרט נע מריצים את יוסף מן הבור, תגלחת, מקלחת, החלפת בגדים, והנה הוא, העבד העברי השכוח, עומד לפני ראש האימפריה המצרית.
המלך הזועף מביט עליו ממרום שבתו, הוא בוחן האם אמת נכון הדבר – "חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו". במילים אחרות: ממה ששמעתי והבנתי אתה מבוע של חוכמה – האומנם כן? יוסף עונה תשובה בסגנון שפרעה לא שמע מעולם. משהו כמו "סליחה, אני לא מקור חוכמה. בלעדיי. אלוהים יענה את שלום פרעה. רק אם ירצה ה' לגלות את פתרון החלום, נדע אותו, כי הוא מקור החוכמה הבינה והדעה". על תשובה זו נוזף פרעה ביוסף בדיבור קשוח: "וידבר פרעה אל יוסף" המילה "וידבר" בשונה מ"ויאמר" מלמדת על דיבור קשה. פרעה כנראה מתפרץ על יוסף: "על איזו הנהגה אלוהית אתה מדבר? אני בחלום ראיתי רק שבע, שבע פרות שמנות ושבע רזות, שבע שיבולים מלאות ושבע שדופות". המספר שבע מייצג את העולם הטבע, המוחש והגלוי. שכן כל דבר במציאות הארצית יש לו שישה כיוונים, מזרח מערב צפון דרום מעלה ומטה, ונוסף עליהם תוך הדבר עצמו, הרי שבעה. בעולמו ובתפיסתו של פרעה זה כל מה שיש, אין במציאות משהו מעל הטבע.
יוסף לא מתרגש. תמיד שם שמים שגור על פיו (רש"י לט ג). גם עכשיו הוא שב ומזכיר לפני פרעה את מציאות השם, את השגחתו ואת העובדה שידו בכול משלה – "אשר האלוהים עושה הראה את פרעה". הוא העושה, המדבר והמקיים את הכול. המילה "אלוהים" נזכרת בשיח שבין יוסף לפרעה שבע פעמים בדיוק, להודיע כי הוא המושל בכוחות הטבע. וביתר פירוט: בדברי יוסף לפרעה נזכר שם "אלוהים" חמש פעמים, ובדברי פרעה נזכרה עוד פעמיים.
ניתן לבאר: המספר המסמל את השלמות אצל המצרים הקדמונים, ובכלל בעולם העתיק, הוא חמש. על כן בשלב ראשון יוסף מלמד את פרעה לפי תודעתו הלאומית והתרבותית שאלוהים שולט על המושלם ביותר, על החמש. אחרי שפרעה הבין והשתכנע מדברי יוסף, הוא שואף מעצמו להכיר את האלוהים בחשיבה העברית המקורית, המעדיפה את המספר שבע. לכך פרעה מוסיף להזכיר את האלוהים כמקור החוכמה עוד פעמיים: גם כלפי עבדיו, בני אומתו ואמונתו, "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו"; וגם כלפי יוסף, מורו ורבו החדש, "ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך".
יוסף לימד את פרעה שיש 'מטמון מוצפן' בתוך עולם הטבע שיש לפענחו. בתוך העולם קיים הנעלם שמנהיגו. לכך פרעה משנה את שם יוסף וקורא לו צפנת פענח. זה שמפענח את הצפונות, ושהצפונות גלויות לו (אונקלוס).
בדומה, החשמונאים בשעתם פעלו בעולם של חושך, עולם ששלטה בו תרבות יוון. כדברי המדרש על הפסוק "וחושך על פני תהום – זו מלכות יוון". הפוליטיקה של יוון רוצה לקיים את העולם ואת תרבותו בחשכה, הסתרת השגחת השם. גם היוונים כמו פרעה ראו את מקור החוכמה באדם ולעגו לחכמה האלוהית הקובעת להבדיל בין את הטמא לטהור. אלו מושגים בלתי נתפסים בחוכמה אנושית. החוכמה של יוון בענייני הטבע חשובה מאוד. אפילו חכמי ישראל מודים בה. רק שלנו יש חכמה עליונה יותר, לנו יש נבואה שהיא מעל החוכמה. נבואה שהיא דבר השם ושהיא מופקדת על המוסר, על ההנהגות הישרות, על הצדק ועל האמת. המוסר הוא שצריך לשלוט על הטבע.
ההבדל בין יוסף לחשמונאים היה בכך שיוסף האיר כלפי חוץ. הוא ניסה ללמד את האומה המצרית על אחדות ה' והשגחתו. אמנם ללמד את הגויים להאמין זה חשוב מאוד, אך קיימת בעצם הקרבה סכנת התבוללות ושכחת העצמיות שלנו. משום כך היתה צריכה לבוא פעולת איזון, במטרה להשיב את יוסף חזרה פנימה. ואכן משה יהושע וישראל התאמצו להעלות את ארונו של יוסף ולקוברו בחלקת שכם, המקום בו התרחשה הפעולה הראשונה להשבת כבוד האחווה הלאומית, במעשה דינה ושכם בן חמור. הוא גם המקום ממנו נגנב יוסף. זו ארץ העברים ולשם משיבים את יוסף.
לעומת זאת, החשמונאים ראו את כל מטרתם להאיר כלפי פנים. רק קדושת האומה ומצוות השם עמדו לנגד עיניהם. כך ענה מתתיהו לאנשי המלך שביקשו שיקיים את מצוות המלך: "וישא מתתיהו את קולו ויאמר: אם אומנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחורי חוקת אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו (חשמונאים א פרק ב). במילים אחרות: לא מעניין אותנו מה יבחרו שאר האומות לעשות, מצדנו שימשיכו לחיות באפלה שבחרו לעצמם. לנו אכפת רק מאמונתנו אנו, איננו מתכחשים לעצמנו ולעבָרנו.
הגישה הזו של המכבים הייתה נכונה מאוד לשעתם. בשעה בה אנו נמצאים תחת שעבוד זרים, עלינו להתרכז בעצמנו ובמחשבה איך לשרוד מיד צר. אך אם נחשוב בתקופתנו אנו מחשבה כזאת לא נוכל להגיע לייעודנו, להיות אור לגויים ולתקן עולם במלכות ש-די.
את הרעיון הזה ביטאו חכמים בהלכה הקובעת את מיקומם של נרות החנוכה. "מצוות נר חנוכה נר איש וביתו", יחד עם זאת: "מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח", כדי להאיר החוצה כלפי העוברים והשבים. מוסבר שעל כן מניחים את הנר בצד שמאל, שכן זהו ימין היציאה החוצה, שלא כמזוזה שהיא בימין הכניסה. "ואם היה דר בעלייה" – בזמן שאנו נמצאים למעלה, בעצמאות מדינית – "מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים". ואילו "בשעת הסכנה" – בזמן שאנו נרדפים, ואין האומות מוכנים לשמוע דברינו ולקבל את אורנו, אז "מניחו על שולחנו ודיו" – משאירים את אור האמונה בתוך הבית הלאומי פנימה.
(סוכם מתוך שיחתו של הרב).