אברהם השאיר את נעריו ישמעאל ואליעזר מרחוק. כנראה בפשט הדברים הוא לא רצה לצלק את נפשם. ביקש למנוע מהם טראומה.
חבל! חבל שישמעאל לא היה נוכח בעקדה. לוּ היה שומע מה שאלוהים אמר לאברהם, לא היו יכולים אי-אלו מבניו לחשוב שאלוהים חפץ בשהידים ובקרבנות אדם.
חבל שישמעאל לא עמד על יד המזבח. אולי כשהיה רואה את אחיו העקוד היו נכמרים רחמיו עליו. אולי היה מבקש להצילו. ואולי היה אוחז בידו העקודה ומשמיע באוזניו מילים שאחים משׂיחים זה לזה. אולי היו נזכרים במעשה הצחוק שהעלה את חמסהּ של שרה, והיה יצחק אומר: "ישמעאל אחי, חבל שפסק צחוקנו ונהיינו צהובים זה לזה. אִימהות אכלו בוסר ושיניים שלנו כהו!"
חבל שישמעאל לא היה נוכח בעקדה. לוּ היה נוכח, היה מסייע לאברהם להתיר את עקדת יצחק ולהורידו מעל המזבח. אברהם היה נשאר במקום להתייחד עם ה' יִרְאֶה, ויצחק וישמעאל היו אוחזים איש באחיו, רצים במעגלים בין כיפות הסלעים ושושנות העמקים שבמורדות ההר ומשלימים צחוק שנקטע בילדותם. והיה צחוקם הטהור מוציא כל טינה שבלב. בהמשך היו מלקטים אבנים ועושים מהם כותל במרגלות ההר וקוראים שמו "גַּלְעֵד". עֵד הַגַל הַזֶה על אהבה ואחווה שלהם.
וה' יִרְאֶה היה רואה בשמחתם ומדלג את שכינתו בין מזבח אברהם שבראש ההר למזבח אחוות יצחק וישמעאל שבמורדותיו. ואפילו אליעזר והחמורים שתחת שמירתו היו מתברכים.
אולי, לוּ, הלוואי.