שוב חוזרת אותה סיטואציה, שוב אותה החוויה. מלך גוי לוקח את שרה מאברהם.
אז זה קרה עם פרעה במצרים, ועכשיו זה קורה אצל אבימלך בגרר.
אברהם ושרה קוראים זה לזו אח ואחות. המלך חושב ששרה פנויה ומבקש לקחת אותה לעצמו.
אפשר להבין שאברהם ושרה מבקשים להינצל ועל כן הם נוקטים בתחבולה ומעמידים פנים כאילו הם אחים. אבל בעומק הדברים ניתן לומר שאברהם ושרה בעבודתם הרוחנית הזוגית הגיעו למצב שהם אכן אחים זה לזו.
כאשר ה' ברא את האדם בראוֹ "זכר ונקבה". זכר ונקבה הם מצבים ביולוגיים המתארים רמה נמוכה של יחסים לשם קיום המין ותו לא. גם בעלי החיים מובחנים בזכר ונקבה. האדם התעלה מבחינה תבונית ומוסרית ואז הוא נתן לנקבה שם משלה, "אשה". בכך הוא הכיר בה כשותפה וכחלק ממנו – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת". בשלב הבא הוא הכיר בה כמקור המשכיות החיים ועל כן קרא שמה חוה "כי היא היתה אם כל חי".
כשאברהם ושרה התאחדו הם קראו זו לזה בשמות חדשים; אחי ואחותי, על שם האיחוי שביניהם. הלא הם היו כל כך שונים בדרכם. אברהם דבק במידת החסד ושרה במידת הדין. הם הכירו בכך שכל אחד מהם הוא חצי וזקוק להשלמת החצי האחר שנמצא בזולתו. מתוך עולמם השונה הם ביקשו להתאחד. הם גם הצליחו בכך, שהרי הנביא ישעיה מתאר אותם כאחד "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". הם השניים – כאחד.
האיחוי אינו נעשה ברגע אחד. האיחוי הוא תהליך שצריך לבסס אותו כל החיים. על כן בכל פעם שאנו נצבים במעמד חופה, וכשאנו שומעים את הברכה השביעית משבע הברכות "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות" כדאי שנזכור שאחוה פירושה איחוי, ונבין שהוא תהליך שתחילתו באהבה וסופו בשלום ורעות.
(הרעיון מבוסס על פי דברי מניטו הרב יהודה ליאון אשכנזי ז"ל)