שנאה גלויה הרע במיעוטו

שנאה בין אחים היא בוודאי דבר שלילי, ובכל זאת המדרש מחלץ משהו חיובי משנאת אחי יוסף אותו – הם שנאו אותו בגלוי. על כך אומר המדרש: "אמר רבי אהבה בר זעירא: מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן. להלן (כתוב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב" (ש"ב יג) – די בליביה בליביה (מה שבלבו נשמר בלבו) ברם הכא (-אבל כאן) "ולא יכלו דברו לשלום" די בליבהון בפומהון (מה שבליבם משתקף בפיהם)".


המדרש מציב שתי דוגמאות של שנאה בין אחים: שנאת אחי יוסף ושנאת אבשלום את אמנון, בני דוד המלך. אחי יוסף הראו את שנאתם בגלוי, ואילו אבשלום כבש את השנאה בלב: "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ". השנאה בעבעה מתחת לפני השטח עד שהתפרצה ברצח אבשלום את אמנון.


הרמב"ם ממשיך את דברי המדרש הלכה למעשה: "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. כשיחטא איש לאיש  לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר: הוכח תוכיח את עמיתך" (הלכות דעות פרק ו).