שלמות או השתלמות?

עם ישראל קיבל את התורה והגיע למדרגת מלאכי השרת, ואחרי כן - כשל ועשה עגל זהב. מה יכול להסביר את הנפילה הדרסטית?


התלמוד מספר: מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה. והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?! אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני 'כמה מכוער כלי זה שעשית'. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: 'נעניתי לך מחול לי' אמר לו: 'איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית'. היה מטייל אחריו, עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין 'רבי, רבי'? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם: כך וכך עשה לי. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז' " (תענית כ,א).


מה גרם לו לרבי אלעזר שתהיה דעתו גסה עליו? הגמרא עונה על כך בפירוש: מפני שלמד תורה הרבה!. הוא יצא מהחממה הרוחנית מבית המדרש של רבו, מה"מגדל הגדור" והשמור, כשהוא "רוכב על החמור" דהיינו השגתו הרוחנית שולטת על החומר, "ומטייל על שפת הנהר" החכמה משולה לנהר והוא מטייל בה. הרגשה זו, שבוודאי היה לה על מה להישען, היא היא שגרמה לו לחטוא בזחיחות הדעת.


וזו סכנה לכל אדם שחווה הצלחות אם בלימוד תורה, אם בהשגת חכמה, או בעבודה ובקריירה. כל הצלחה והישג טומנים בחובם סכנה גדולה; האדם עלול לשקוע באופוריה. הוא עלול לפטם ולדשן את אישיותו ולהתבוסס ב"מגדל גדור" משלו בהרגשת שלמותו עד שלא ישים לב שיש עוד אנשים שאינם מושלמים בעולם. ואם יפגוש בהם - יגלה כלפיהם רגש שלילי. הרי הם הורסים את האסתטיקה שבנה סביבו.


כך עם ישראל, אחרי שקיבלו את התורה והגיעו למעלה גבוהה, חשו שהם מושלמים ונפלו לשאננות. או אז הצליח היצר הרע להסיח את דעתם ולהפילם ברשתו. הלקח הנלמד הוא: אדם הרואה את עצמו מושלם - מפקיר את עצמו לסכנת השאננות והנפילה.


זו העבודה המוטלת עלינו בלימודנו ועבודתנו: לעלות בתמידות במעלות ההשתלמות ולעולם לא לחשוב שהשגנו את השלמות.